הנדידה ורזיה

הנדידה ורזיה   \   אהוד קלפון

 

לפני מיליוני שנים, כאשר הייתה יבשה אחת ואוקיינוס אחד בכדור הארץ, בעלי החיים יכלו לעבור לכל מקום ללא מחסומים גדולים. אלה שלמדו לנדוד מאזור מחייה אחד למשנהו ולהימנע משהיה באזורי אקלים קשים עם מחסור במזון, הצליחו לשרוד יותר מאחרים. אולי כך התחילה הנדידה של אוכלוסיות שונות של בעלי חיים על היבשה ובתוך המים עם יתרון לציפורים שיכלו לעוף למרחקים. באזורי אקלים נוחים עם שפע של מזון, התנוונו הכנפיים של העופות גדולים כמו היען באפריקה והקזואר באוסטרליה שגם איבדו את אינסטינקט הנדידה והניווט. כך שרק הצורך לעוף ולנדוד, גרם לפיתוח יכולת התעופה, לכנפיים מתאימות, ולחושים הנחוצים לניווט.
לא רק הציפורים נודדות, אלא גם תולעי הגשם נודדות בצורה ורטיקאלית מעומק האדמה למעלה ולמטה בעקבות לחות האדמה. בימי גשם התולעים עולות עד לפני השטח ובימים יבשים הן מעמיקות עד לשכבת האדמה הלחה. יש גם בעלי חיים שיורדים מהר גבוה לעמק לקראת העונה הקרה ועולים במדרונות ההר עם התארכות הימים והתחממותם.
יש יונקי יבשה גדולים שחיים במערב קנדה ובמערב ארה"ב, הנודדים למרחקים גדולים מצפון לדרום בסתיו ומדרום לצפון באביב בעקבות אקלים נוח ומזון. גם באוקיינוסים, דגים רבים ויונקי מים גדולים נודדים, למרחבים נוחים שבהם יש שפע של מזון. בעבר ההיסטורי והפרהיסטורי גם האדם נהג לנדוד עם הבקר המקנה והצאן למקורות מזון ולשוב במחזוריות די קבועה. עובדי האדמה האינדיאנים בדרום אמריקה נהגו לגדל אותו גידול חקלאי באותה חלקת אדמה במשך כמה שנים עד שהיא התרוקנה מחומרי המזון המינראליים שבה והם נדדו לקרקעות אחרות. כך הם נדדו במחזוריות מחלקות אדמה עניות לעשירות ושבו לקודמות שהתאוששו בינתיים אחרי מנוחה של כמה שנים.
אבותינו קבעו שנת שמיטה שבה נותנים לאדמה לנוח וחדש את מינראלים הזמינים עבור הגידולים החדשים. היום מוסיפים לאדמה מינראלים כגון דשני זרחן, אשלגן וחנקן וגם מעבדים את חלקות האדמה בחקלאות על פי מחזור זרעים מתוכנן וקבוע לכמה שנים (שלוש, ארבע, חמש או שש שנתי), עד ששבים עם אותו גידול לחלקה הראשונה שהתאוששה בינתיים. כך שתנועת אוכלוסיות על פני כדור הארץ, הייתה חלק ממחזור מחייהם מתקופות קדומות ועד היום.
אולם הנדידה שהרשימה תמיד את האדם, היא של ציפורי שיר, של עופות דורסים, עופות מים, עופות הנודדים בדאייה, ציפורים השבות לקנן בדיוק באותו המקום בכל שנה, רזי ניווטם ועוד. הציפורים המבשרות את חילופי העונות בארץ הן נחליאלי וזרזיר בסתיו וסנונית ותור באביב. דרור הבית אינו נודד כי תנאי האקלים בבית גידולו ומחייתו ושפע המזון המצוי ליד מעונו של האדם, אינם מעודדים אותו לנדוד. בניסוי שערכו החוקרים בצפון מזרח ארה"ב, הם שחררו כמה זוגות דרור הבית, ובסתיו הם נדדו דרומה לאזורים חמימים עם שפע של מזון, ושבו צפונה לקינון באביב. מכאן שהצורך הקיומי, הפך ציפור מקומית לציפור נודדת בשתי עונות השנה.
הזרזירים למשל נודדים בכל שנה מאירופה דרומה לאזורנו ושבים לשם באביב. אלא שבאיים הבריטיים באזורי אקלים נוח יחסית עם די מזון, הם לא נודדים אלא נשארים שם בכל עונות השנה. יש ברווזים הממשיכים לחיות באגמים קפואים בצפון מזרח ארה"ב, מפני שמספקים להם מזון באופן סדיר בסתיו ובחורף, כך שאין להם צורך לנדוד והקור לא מפריע להם.
במצב רגיל בחודשי הקיץ, לעופות יש 3% שומן בגוף מתחת לעור, אולם בעת הנדידה גופם מכיל 15% שומן שהצטבר באכילה מרובה לקראת הנדידה. אצל עופות הנודדים למרחקים ארוכים מאוד, יש 50% שומן בגוף המספיק להם כדלק לתעופה ללא עצירת ביניים. עופות בעלי כנפיים ארוכות ומחודדות בקצה, עפים מהר ולמרחקים ארוכים לעומת עופות עם כנפיים קצרות.
העופות נודדים עוד לפני שנגמר להם המזון ולפני בוא גלי הקור של הסתיו. כי מועד הנדידה טבוע במוחם ויוצא לפועל על פי האינסטינקטים שלהם. התקצרות היום והתמעטות שעות האור ביממות הסתיו, מניע את העופות לאכול הרבה מזון ולצבור הרבה שומן בגוף לפני הנדידה דרומה. עם התארכות היום והתגברות שעות האור באביב, הם אוכלים הרבה ואוגרים שומן רב שיספיק להם לנדידתם צפונה. תחילת הנדידה באביב נקבעת גם בהשפעת דחף הורמוני הרבייה הפעילים בעונה זו.
בזמן התעופה, עולה טמפרטורת גוף העוף מ 38 מעלות צלזיוס ל 44 מ"צ. העופות חייבים לשמור על הנוזלים בגופם, לכן רובם מעדיפים לנדוד בלילה הקריר (גם מוגנים מאויבים) ולא תחת שמש חמה וקופחת. הניווט בלילה נעשה על פי מפת כוכבי השמים ועל פי תחושת המגנטיות של כדור הארץ. יש עופות מקומיים הנודדים למרחקים קצרים ויש מרחיקי נדוד, כגון שחפית ארקטית הנודדת מהקוטב הצפוני אל הקוטב הדרומי בסתיו וחוזרת באביב.
העוף הנקרא לימוזה נודד מאלסקה לניו זילנד, מרחק של 11,000 ק"מ וחזרה בכל שנה. השלו חותר בכנפיו כל הדרך מאירופה, עובר מעל הים התיכון ומגיע לצפון אפריקה, לסיני ולנגב. החסידה לעומת זאת דואה לאורך כל מסלול הנדידה, היכן שיש תרמיקות (זרמי אוויר חם עולים) המאפשרים דאייה. מכאן שהן אינן יכולות לעוף מעל ימים ואוקיינוסים שלא נוצרות בהם תרמיקות.                             
 
נדידת ציפורים (סיפור)   \  מאת: אהוד קלפון

ברק פילח את לב השמים בעמק פורה בצפון אירופה ורעם אדיר נשמע מתגלגל בעקבותיו. גשם וברד החלו לרדת בעוצמה מעננים אפורים וכבדים, על רגבי אדמה חרושה, על שדות מרעה ועל כפרים קטנים השוכנים על גדות הנחלים והאגמים. להקה גדולה של חסידות נחתה לפתע על גדות אגם קטן ומצאה לה מקום לינה נוח עם מזון רב.

ציפור קטנה, שראתה את התנועה הרבה באוויר, התקרבה לקצה הלהקה שזה עתה נחתה בקרבת תחום מחייתה, ושאלה בסקרנות את אחת האורחות הלא - קרואות: "שלום לך, חסידה יקרה! מאין באת?" החסידה המופתעת מהשאלה, החלה להסביר לרעותה התמה: "בצפון הרחוק קר מאד ואין די מזון לכולנו, על כן  דחף פנימי חזק מורה לנו להתארגן בעמקים לקראת הנדידה דרומה." עודן משוחחות, והנה ארנבת גדולה רצה לה בדילוגים ובעקבותיה גם גוריה הקטנים.

הסקרנות הטבעית הביאה גם אותם למקום זה כדי לברר, מה מתרחש בקרבת מחילתם ומקורות פרנסתם."על מה ההמולה הזו?" שאל אחד הגורים את אמו."ככה זה כל שנה," ענתה הארנבת בדאגה. "בעונת הסתיו מורגש אי- שקט אצל העופות ורבים מתקבצים לכאן לפני נדידתם דרומה. עוד יגיעו מינים רבים, יזללו מכל הבא ליד, כדי לאגור כוח להמשך נדידתם הארוכה. הם עפים בדרכים שונות ובגבהים שונים וכל מין והיעד הסופי שלו. למשל, החסידות מנצלות את זרמי האוויר העולים, כדי לדאות ולהתקדם, הברווזים חותרים בלי הרף בכנפיהם ועפים למרחקים ארוכים, הזרזירים נודדים בלהקות גדולות ומעדיפים לעוף נמוך על פני הים התיכון."

מפי העופות החוזרים אלינו כל שנה למדתי, שהם עפים למקומות מעניינים ומוזרים מאד. לדוגמה, עופות המים המגיעים לבריכות הדגים של אחד הקיבוצים בישראל, שומרים תחילה על ייחודם כקבוצה, אולם עד מהרה הם מתערבבים עם עופות בני מינים אחרים, שהרי מטרת כל פרט היא למצוא מזון לעצמו, כדי להישאר בחיים. בבריכות אלה הם מוצאים מזון מגוון, הכולל דגים, דו-חיים, סרטנים, חרקים, תולעים ומזון שמסננים מהבוץ. כך הם מבלים לאורך היום בדו- קיום של 'אין ברירה', כי במקום הקינון בארצות הצפון, הם שומרים על תחום מחייתם בקנאות.

בערוב היום, הם מתקבצים כל מין למינהו ועפים ללינת לילה משותפת במקומות קבועים. המקומות המבוקשים ביותר ללינה הם העצים והחורשות שלאורך החוף. לפני שנופלת עליהם תרדמה ארוכה, הם מחליפים ביניהם חוויות מטרדות היום שחלף והרעש של הלהקה מגיע למרחקים. אך עם התגבר העלטה, משתלטת הדממה לאט ובהדרגה עד תום הציוץ האחרון, וכולם לנים בבטחה עד הנץ החמה.

"גם אני עייף!" אמר הגור לאמו הארנבת, שהאריכה בסיפורה על מנהגי העופות הנודדים וכולם קפצו בחזרה אל תוך מחילתם העמוקה, המוגנת היטב מפני צינת הלילה. האור החל להתפשט באופק וניצניו חדרו מבעד לענפי העצים. העופות, שהשכימו קום, פתחו מיד בשיחה קולנית, שהעירה את כל הלהקה. תוך זמן קצר, עוד באפלולית הבוקר, חזרה המולת הציוצים והשתלטה במרחב, בהכריזה על בוא יום חדש.

השמש שטפה באורה הרך את מישור החוף והים הבהיק בקרינה הנשקפת ממנו.
אוכלוסיית הבריכות התעוררה לפעילות חדשה ובעקבותיה נחתו, בזה אחר זה, עופות המים שאינם מבזבזים את זמנם לריק, כי יצר ההישרדות מחייב אותם לדאוג לפרנסתם בעל עת ובכל מקום. מבין אלפי העופות, הממלאים כל פיסת קרקע ומקווה מים, נדחקה ציפור קטנה בין עופות המים, בתקווה ללמוד את דרכיהם. היא ניגשה לברווז גדול ומהודר, שעמד על שפת המים וסינן במקורו מזון מתוך הבוץ.

"שלום לך ברווז וברוך הבא". שמי דרורית (דרור הבית), אני חיה כאן כל השנה במעונו של האדם, ומעולם לא עזבתי את אזורי והרחקתי נדוד. האם תוכל להתפנות לרגע, כדי לענות לי על כמה שאלות? "ברצון רב" ענה הברווז, שניער את מקורו משרידי הבוץ שדבקו בו. "מדוע אתם עוזבים כל שנה את ארצותיכם בצפון ובאים אלינו, כאשר פה קר וגשום?"

"ובכן, דרורית יקרה" אמר העוף המנוסה, בארצות הצפון בסתיו, קר הרבה יותר מכאן , שלג וקרח מכסים את השדות, האגמים והנהרות קופאים, הרוחות הצפוניות קרות ומקפיאות את העצמות ואין די מזון לקיומנו. אנו נאלצים לנדוד למרחק של אלפי קילומטרים, בכל שנה, כדי להמשיך להתקיים. האם הכרת את יתר העופות שבברכה מקודם? לא ולא, ענה הברווז.

אנו באים מארצות שונות באירופה, שם דאגנו לבני משפחתנו ולצאצאינו, שבקעו מן הביצים באביב. כל זוג טיפל בגוזליו ודאג לפרנסתם, כדי שיגדלו מהר ויהיו חזקים לקראת הנדידה בסתיו. רק כאן אנו חיים ביחד כארבעה חודשים, עד לנדידתנו צפונה באביב. יש לנו מכרים ותיקים בין האנפות, החסידות, השחפים ועוד רבים אחרים.

מדוע באתם דווקא לכאן? "זאת דרך קצרה באופן יחסי, אילו ידעת עד היכן נודדים האחרים, היית מופתעת עוד יותר. הנה שחפית הקוטב למשל, עושה את דרכה בסתיו מהקוטב הצפוני עד לקוטב הדרומי, מרחק של 15,000 ק”מ וחוזרת באביב לביתה. רוב החסידות ממשיכות למזרח אפריקה ורק מעטות נשארות כאן.

יש מעט עופות הנשארים בצפון במעונו של האדם ומוצאים להם מזון ומחסה מהקור. אנו באים הנה, משום שזה מקום נפלא, עשיר במזון, האקלים נוח והאנשים טובים. למה לנדוד הלאה?  אני מבינה, שכל שנה אתם שבים לכאן, אז מדוע שלא תישארו לכל השנה, אם פה כל-כך טוב? "ובכן, ידידתי הצעירה, היינו שמחים להישאר בארצכם, אולם תביני, שאנו זקוקים לשטחי מחיה רחבים עשירים במזון, לקינון ודגירה ולגידול גוזלים. שטחים כאלה נמצאים בשפע באירופה, העשירה באגמים, בנהרות, ביערות ובשדות ירוקים באביב ובקיץ."

מתי החלטתם להתחיל לנדוד? מספרים אצלנו זקני הלהקה, שלפני שנים רבות, כשקרח כיסה חלקים נרחבים בעולם, נאלצו אבותינו לנדוד לאפריקה, אולם עם נסיגת הקרחונים הם שבו להתיישב בכל ארצות הצפון. מאז אנו ממשיכים לנדוד כל שנה; זוהי מסורת אצלנו. יש דבר אחד הקיים אצלכם, שתמיד מפליא אותי, אמרה דרורית. "אנו הדרורים, החיים בסביבה די מצומצמת, נתקלים לא פעם בקשיי ניווט. איך אתם מצליחים לנווט דרככם למרחקים כל- כך גדולים ולהגיע בדיוק למקום, שבו הייתם בשנים הקודמות?"

"אצלנו זה טבעי" אמר הברווז, אנו נולדים עם היכולת לנווט; לעופות הנודדים יש תחושת ניווט נפלאה."הרבה חוקרים עובדים קשה על מנת לגלות את סודותינו, אולם עדיין רב הנסתר על הנגלה.

האמת היא, שגם אנחנו לא מבינים ולא יכולים להסביר את התופעות הקיימות אצלנו, אולם אספר לך את מה שאני יודע. הניווט ביום למשל, הוא קל יחסית. אנו יודעים היכן צריכה להיות השמש בכל שעות היום ועל פי מיקומה אנו יודעים את כיווני רוחות השמים. אנו יודעים היכן אנו נמצאים, על פי גובה השמש מעל לאופק". את בוודאי יודעת, שהקוטב הצפוני חשוך בעונת החורף, משום שהשמש אינה עולה לגובה השמים, אלא זורחת באופק מזרח ושוקעת באופק מערב. ידע זה חשוב לנו, שכן לצורך הנדידה דרומה, אין דבר פשוט מאשר לעוף אל הכיוון שבו השמש גבוהה יותר בשמים.

עם התקרב הסתיו בצפון, השמש מפחיתה את גובה מסלולה מעל האופק וזה האות כי עת לנדוד. ברווז יקר, תסלח לי שהפסקתי אותך בסעודתך וגזלתי ממך זמן רב, אבל דבריך כה מעניינים, שתרשה לי לשאול אותך עוד מספר שאלות. שמעתי שרוב העופות הנודדים מעדיפים לעוף בשעות החשכה כדי לא להיחשף לאויבים, אז איך אתם מנווטים בלילה?  

הברווזים למשל, עפים ברציפות (ללא עצירה), בימים ובלילות והניווט הלילי אינו קשה עבורנו, כי קריאת מפת הכוכבים היא לימוד ראשוני טבעי אצל כל גוזל מגוזלינו. כדי לאמת זאת, החוקרים הכניסו אותנו לתוך כלובים עם מכסים מזכוכית והניחו את הכלובים בתוך פלנטריום, שהוא אולם עגול, שעל תקרתו מקרינים את מפת כוכבי השמים. על התקרה זיהינו כוכבים המוכרים לנו ובעת הנדידה בסתיו כולנו פנינו לכיוון דרום. החוקרים סובבו את הכלובים לכל הכיוונים - ואנו בשלנו: כולנו פנינו שוב במדויק לכיוון דרום. שמענו את החוקרים מאשרים, שאכן אנו יודעים את הכיוונים על-פי כוכבי השמים."

"כדי לחזק טענה זו הם יצרו עננים בשמי הפלנטריום, ומאחר שלא יכולנו להבחין בכוכבים, לא ידענו את הכיוון המדויק לדרום וכולנו פנינו לכיוונים שונים. מניסוי זה הסיקו החוקרים שאנו הברווזים, מנווטים את דרכינו בלילה, לפי מפת כוכבי השמים."

"איך אתם מנווטים במציאות, כשהשמים מעוננים?" המשיכה דרורית להקשות. גם לזה מצאנו כמה פתרונות" השיב הברווז בניחותא. במשך היום עפה הלהקה בגובה אחיד של כארבע מאות מטרים מעל הקרקע או מעל החופים. אם העננים גבוהים מעל הלהקה, משתדלים לנווט על- פי סימני זיהוי על הקרקע כגון: חופים, שרשרות הרים, עמקים, נהרות, אגמים, מדבריות ועוד.

אם יש עננים בלילה, אין אנו יכולים לנווט על- פי סימנים על הקרקע ואז אנו שולחים סיירים, המגביהים עוף מעל העננים והם מתקנים את טעויות הניווט של הלהקה. "שמענו חוקרים הטוענים, שיש לנו רגישות מיוחדת המאפשרת לנו לחוש את הכוחות המגנטיים שעל- פני כדור הארץ. רגישות זו, עוזרת לנו בניווטים.
בבקשה תמשיך לספר אמרה דרורית, זה מעניין אותי מאוד. "ביום בהיר אחד, אני מוצא את עצמי ביחד עם הרבה מחברי בתוך כלוב גדול, בחדר אפור, ללא חלונות. שמענו את החוקרים מתווכחים ביניהם על יכולתנו או אי-יכולתנו לדעת את מועד הנדידה, מבלי שיהיה לנו קשר עם הסביבה שבחוץ. הם החזיקו אותנו שם במשך כמה חודשים בתנאי צפיפות, אולם ספקו לנו אוכל בשפע. כולנו השתדלנו להסתגל לאורח החיים המשעמם בשקט, אולם עם התקרב מועד הנדידה, קמה מהומה גדולה בין חברי הברווזים וכולם חבטו בכנפיהם, בתקווה לעוף ולנדוד. החוקרים השתוממו על התחושה הפנימית שאותתה לנו על מועד הנדידה, הם שחררו אותנו ולכן אני כאן. תביני, שזה אצלנו דחף פנימי לנדוד. יש בתוכנו 'שעון ביולוגי' היוצר גירויים, הגורמים לאי- שקט פנימי ודחף חזק לנדוד. "הרבה תלאות עברו עליך" אמרה דרורית לברווז הכחוש והתשוש.
"זהו גורלם של נוודים" השיב הברווז. אנו נמצאים בסכנה תמידית במסעותינו בכל שנה.  מהניסיון למדנו, שאין זה בטוח לעוף מעל ארצות שבהן יש ציידים רבים האורבים לנו. יש אזורים, שבהם מנשבות רוחות חזקות ויש הרים גבוהים מאוד שאין אנו מסוגלים לחצות, כי האוויר שם דליל מאד.
"יש לי עוד שאלה אחת" אמרה דרורית, בנימה מתנצלת. אני שמה לב, שמדי פעם מגיעים אלינו עופות צעירים, לפני שמגיעים הוריהם. איך זה יתכן?  הרי מעולם לא נדדו! ומי הדריכם לכאן? "נכון אמרת!" הדגיש הברווז. "עלי לציין כי יש לך ראייה טובה ויכולת מצוינת לצפות בתופעות טבע ולנתחן בהגיון. את, בוודאי, זוכרת את מה שאמרתי לך בתחילת דברי, שבענייני הנדידה רב הנסתר על הנגלה. ובכל זאת אנו יודעים, שעופות צעירים הם חסרי סבלנות עם התקרב עונת הנדידה. יש להם גירויים פנימיים חזקים יותר ולא תמיד הם מחכים להוריהם ומקדימים לנדוד. עובדה שהם מוצאים את דרכם ומגיעים בדיוק אל המקום."

"תודה לך ברווז יקר, העשרת את עולמי. אני יוצאת בהרגשה שלנו הדרורים, טוב כאן ולא חסר לנו דבר. רק הרפתקאות הנדודים שלכם מעוררות בנו התפעלות וזה חסר לנו." דרורית יקרה, תאמרי למשפחת הדרורים שישמחו בחלקם על הנחלה הטובה אשר קיבלו. אנו כעת אורחים באקלים החורפי הנוח שלכם, אולם אנו מקדימים לעשות את דרכנו בחזרה עוד לפני הפשרת השלגים בצפון הרחוק. היי שלום, דרורית; עלי לשוב לחפש לי מזון בבריכות הדגים, כי הגעתי לכאן כחוש מאוד ועלי להתחיל לאגור שומנים בגופי "כחומר דלק", שיספיק למסעי חזרה עד לצפון הרחוק.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                             

 


Comments