עגורים בעמק

עגורים בעמק   \  אהוד קלפון

 

כבר בתקופות קדומות, עקבו בני אדם אחר התופעה המופלאה של נדידת ציפורים למרחקים, בחילופי העונות. תושבי הצפון הקר קינאו בעגורים שעזבו ועפו אל הדרום החם ושבו עם בוא האביב. אריסטו שחי ביוון לפני 2500 שנה כתב שהעגורים נודדים מהים השחור אל דלתת הנילוס באפריקה . ירמיהו הנביא שחי כמה מאות שנים לפניו כתב בפרק ח פסוק ז " גם חסידה בשמים ידעה מועדיה ותור וסיס ועגור שמרו עת בואנה". גם משוררי הצפון כתבו בעצב על נדידת העגורים בסתיו, עם רצון עז לעוף כמותם.

מעל ארצנו חולפים קרוב לשלושים אלף עגורים בדרכם דרומה בסתיו, וגם בדרכם צפונה באביב. רק מעטים מהם נשארים בעמק החולה לאורך כל תקופת החורף ומספרם הולך וגדל מדי שנה.

העגור הבולט בחולה במספריו הגדולים ובלהקותיו הרבות, הוא העגור האפור (Grus grus) – Crane .  עגורים אלה עפים בגובה של כשלושה ק"מ במבנה V ונודדים עד למרחק של 5000 ק"מ בכיוון אחד. העגור המוביל במבנה, מתחלף כל פעם אל ידי אחר, כי מאמץ החתירה באוויר של הראשון גדול מזה של העגור החותר אחריו. העגורים חיים תמיד בלהקות, הן באזורי הדגירה באירופה, באזורי המחייה החורפיים באפריקה והן בעמק החולה.

הסוג עגור (Grus ) מונה כשלושה עשר מינים ורק העגור האפור בולט בשמורת אגמון החולה והסביבה. גובהו מגיע כמעט למטר וחצי, רגליו וצווארו ארוכים, אורך מוטת כנפיו נע בין 230  ס"מ לבין 250  ס"מ, מקורו ארוך ומשונן,  הוא שוקל חמישה ק"ג וחי כעשר שנים. העגורים ניזונים מהצומח (שורשים, פקעות, תירס, בוטנים נבטים ועוד) ומהחי ( חרקים, רכיכות, מכרסמים, דו חיים, זוחלים, עופות קטנים ועוד). באביב הם נודדים מאפריקה אל מרחבי הקינון, באזורי הביצות בצפון אירופה. הם בונים קן רחב באדמת הביצה, מטילים בו שתי ביצים ודוגרים עליהן כשלושים יום.

שני ההורים שחיים כזוג קבוע, בונים ביחד את הקן, מתחלפים בדגירה על הביצים, ושומרים על האפרוחים. ידוע שהאפרוחים נולדים עם נוצות, עיניהם פקוחות, יכולים מיד לרוץ, ללקט מזון ולדאוג לעצמם. לעומתם, הגוזלים זקוקים לשהייה ארוכה בקן ולטיפול ממושך של ההורים, עד שהם עפים. אפרוחי העגורים מסוגלים לעוף כעבור כחודשיים וחצי, בסתיו של אותה השנה. הם גדלים מהר ואוגרים מספיק שומן בגוף, על מנת להשלים את מרחק הנדידה, גם אם אין אפשרות "תדלוק".

מראשית נובמבר, אפשר לראות עגורים רבים לנים ביחד בשמורת אגמון החולה, ממריאים עם שחר אל מרחבי השדות ומשעת השקיעה עד לחשכה, הם שבים ונוחתים בשמורה תוך השמעת קולות תרועה רמים.

הלינה הצפופה של כל הלהקה בשטח מצומצם, נותנת ביטחון לכל פרט וכך הם ישנים בשקט עד לעליית השחר. עם התגבר העלטה בימי החורף הקצרים, קולות העגורים הולכים ונחלשים עד לתרדמתם, אולם קולות לילה אחרים בוקעים מיתוך הביצה ומסביבתה.                                                                   

העגורים מסוגלים לאכול את יבולי החקלאים בעמק וגם את הנבטים הצעירים של הגידולים החדשים. לכן מספקים להם מזון (מספר טונות של זרעי תירס) באופן קבוע בתחנת האכלה בשמורת אגמון החולה.

ביצת החולה התהוותה בעבר הגיאולוגי, כתוצאה מזרמי לבה וגלישת אבני בזלת מהרי הגולן הגעשיים ויצירת פקק שחסם את מעבר המים בירדן. הביצה הענקית שכיסתה חלקים גדולים מעמק החולה הייתה עשירה ביצורים רבים, אולם עם התרחבות ההתיישבות, התגבשו תוכניות ליבשה וליישבה.

בשנת 1934 קבל יהושע חנקין זיכיון לייבש את שטחי הביצה, על מנת להקים בהם ישובים חקלאיים חדשים ולהרחיב את הקיימים. אולם את עבודת הייבוש של 60 אלף דונם, ביצעה הקרן הקיימת לישראל, בשנות החמישים של המאה העשרים.

במהלך השנים, הסתבר שאדמת הכבול אינה פורייה כפי שחשבו, היא נשרפת ושוקעת, היא נסחפת בקלות על ידי הרוח והמים והנזקים הסביבתיים רבים מאוד. החומר האורגני שבאדמת הכבול, ביחד עם דשנים חקלאיים המכילים תרכובות זרחן וחנקן, מגיעים אל מי הכנרת ומזהמים אותם. ייבוש החולה גרם גם לפגיעה במינים רבים של צמחים, ציפורים ובעלי חיים אחרים.

בשנת 1994 החלו לתקן את הטעויות האקולוגיות שנעשו בשנות החמישים והציפו מחדש אלף דונם מאדמות הכבול של עמק החולה. כתוצאה מזה נוצר "אגמון החולה", שהחל לאכלס מיני בעלי חיים וצמחים שנעלמו קודם לכן. גם העגורים שבו לשהות בחולה בחודשי הסתיו והחורף.

 

 

                                                                  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                                                


Comments