נדידת השליו

נדידת השליו   \  אהוד קלפון

 

עמי האזור הקדומים ציירו שלווים והרכיבו פסיפסים בצורתם, על שום חשיבותם לתזונתם במדבר. גם בני ישראל צדו שלווים במסעותיהם במדבר סיני, וכך מתאר ספר במדבר את בוא השליו: "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלווים מן הים ויטוש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה וכאמתיים על פני הארץ. ויקום העם כל היום ההוא וכל הלילה וכול יום המחרת ויאספו את השלו הממעיט אסף עשרה חמרים..." (במדבר י"א, ל"א).

שליו נודד – Coturnix coturnix שייך למשפחת הפסיוניים, כנפיו קצרות ביחס למשקלו, אך הוא מצליח לנדוד בסתיו מדרום אירופה עד לצפון אפריקה וצפון סיני. הוא עף מעל הים התיכון דרומה כשבע מאות ק"מ במעוף לילי אחד ונוחת תשוש, ומסתתר מתחת לצמחי מדבר. במשך שנים נהגו תושבי צפון סיני למתוח רשתות גבוהות שבהן נלכדים השלווים העייפים.
השלווים פעילים ביום ומסתתרים בלילה, ועפים בחזרה באביב מעל היבשה לדרום אירופה, לקינון ודגירה. הנקבה חופרת גומה באדמה, מוסתרת בסבך השיחים, ומטילה בה כעשר ביצים. לאחר דגירה עליהן במשך  18 ימים, בוקעים אפרוחים, המתחילים לאכול בעצמם ואינם זקוקים לטיפול ההורים. הם מתחילים לעוף כעבור כשבועיים, וחיים בנפרד, עד להתקבצותם ללהקה לפני הנדידה בסתיו.

    

בריחת האור בימי הסתיו, עת נדידת להקות השליו.

מעוף לילי מעל ים וגליו, בעת שחר נחיתה בחופיו.

שליו מוזכר בשני פסוקים, אורך חייו כשמונה שנים.

מתקיים מזרעים וחרקים, מטיל באדמה עשר ביצים.

מעדן מדבר בכל הזמנים, תואר רבות בכתבים עתיקים.

תמונתו מקשטת פסיפסים, ברצפות מבנים קדומים.

נתיבי אביב מעל היבשה, עד לאירופה הירוקה.

מרחבי מזון, רבייה ודגירה, אוגר שומן לנדידה ארוכה.     

השליו חורף באפריקה, מעביר את מסריו בשריקה.

עף נמוך בלי עצירה, נוחת תשוש בנפילה.

בתוך שנה בוגרים האפרוחים, לרבייה הם כבר מוכנים.

מקדימים לנדוד לפני ההורים, ראשם מדייק בניווטים.  

                                                 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                                  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Comments