בימי תמוז ואב

בימי תמוז ואב  \  אהוד קלפון

 

בימי תמוז ואב הצללים במשורה, להט החמה כאש מדורה. הלילות בהירים השמש במצולה, בשחר טללים היא שבה ניעורה. בשדות העמק רגבים רדומים, חוחים זקופים באבק דרכים. חלפה צינת רוח ונשיאים, בשמי התכלת אין ניחומים. ימי פורענות ונחמה חבוקים, קינה ושיר בסלע חקוקים.
שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לבין תשעה באב נקראים ימי בין המצרים, על פי הפסוק "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א, ג). בימים אלה, קוראים שלוש הפטרות בשלוש שבתות רצופות, המתארות פורענויות שבאו על ציון וירושלים. בשבת הראשונה קוראים פרק א' בירמיהו "מצפון תפתח הרעה" המנבא את חורבן ירושלים.
בשבת השנייה, קוראים פרק ב' בירמיהו הנקרא "שמעו דבר ה", ובשבת השלישית (לפני תשעה באב) קוראים פרק א' בישעיהו המתחיל בפסוק "חזון ישעיהו בן אמוץ". על פי המסורת, בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת ירושלים, על ידי צבא נבוכדנצר מלך בבל, אחרי מצור שנמשך למעלה משנה וחצי, ובתשעה באב של שנת 586 לפני הספירה, נחרב בית המקדש הראשון בימי מלכותו של צדקיהו מלך יהודה.
תושבי יהודה רבים הוגלו לבבל, וגדליה בן אחיקם הומלך על ממלכת יהודה, תחת השליטה של הבבלים. גדליה לא הורשה לשבת בירושלים שמרדה בהם, לכן נאלץ להתיישב בעיר "מצפה" אשר בארץ בנימין. אחרי כשנה, נרצח גדליה על ידי ישמעאל בן נתניה שטען שמגיעה לו המלוכה, כי הוא נצר לבית דוד.
בעקבות הרצח, קבעו חכמים יום צום הנקרא "צום גדליה", שחל ביום השלושה בתשרי.
בשנת 538  לפני הספירה, כחמישים שנה לאחר חורבן בית ראשון, החלה השיבה לציון באישורו ובעזרתו של כרש מלך פרס, שכבש את האימפריה הבבלית. רק חלק מגולי בבל שבו ליהודה, ובנו בירושלים את בית המקדש השני.
על פי המסורת, אחרי תשעה באב קוראים שבע הפטרות של נחמה מספר ישעיהו, ברצף שבע שבתות, שהן: "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו ,מ), "ותאמר ציון" (ישעיהו, מט – נא), "עניה סוערה" (ישעיהו, נד),"אנוכי אנוכי" (ישעיהו, נא – נב), "רני עקרה" (ישעיהו, נד),"קומי אורי" (ישעיהו, ס'),"שוש אשיש" (ישעיהו, ס"א – ס"ג).  
אמרו חכמים: כאשר יפציע האור מהאופל, ימי תמוז ואב יהיו ימים של שמחה ומשתה. בשיר "שנים עשר ירחים", כתבה נעמי שמר "בתמוז ואב שמחנו אחר הקציר". אז אולי בשדות העמק, הפציע האור מהאופל לשבים לאדמת אבות, ובאה גאולה לעם הקוצרים והבוצרים.  
יש מפרשים הרואים  בסדר ההפטרות של מועד זה, רב שיח המתנהל בין אלוהים, לנביא ישעיהו והעם. בראשית השיחה, אומר אלוהים לנביא ישעיהו "נחמו עמי", כי "אכן חציר העם", ורוחו יבשה כחציר. העם מרגיש נטוש: "ותאמר ציון עזבני ה".
הנביא פונה לעם ואומר: "ואתנך לברית עם, להקים ארץ להנחיל נחלות שוממות...", אך הוא רואה שהעם לא מתנחם ואומר: "עניה סוערה לא נוחמה". אלוהים פונה ישירות לישראל ואומר: "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם", " אל תירא כי גאלתיך... כי תעבור במים איתך אני, ובנהרות לא ישטפוך". "ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך".
הנביא שוטח את דברי הכאב בפני אלוהים ואומר: "רני עקרה לא ילדה", "כי רבים בני שוממה מבני בעולה". אלוהים פונה שוב ישירות לציון ואומר: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, כי הנה החושך יכסה ארץ... ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה".
"לא ישמע עוד חמס בארצך שוד ושבר בגבולייך וקראת ישועה חומותייך ושערייך תהילה". "ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך". העם מתנחם ואומר: "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוהי כי הלבישני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטפני...".
השיחה המשולשת, נטעה בטחון בלב העם, כי יבואו ימים "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד..." (מיכה ד, ד).             

 

 

 

Comments