אור חנוכה בעלטת כסלו

אור חנוכה בעלטת כסלו  \  אהוד קלפון

 

כסלו הוא החודש התשיעי מניסן, שהוא "ראש חודשים" על פי הלוח המקראי העתיק, והחודש השלישי מתשרי על פי הלוח העברי העכשווי. כסלו נזכר פעמיים במקרא: "היה דבר ה' אל זכריה בארבעה לחודש התשיעי בכסלו" (זכריה ז, א), "דברי נחמיה בן חכליה ויהיה בחודש כסלו..." (נחמיה א, א). סמל החודש הוא קשת בענן, כי השמש מקרינה לעתים על ענני הגשם, וקרניה נשברות בטיפותיהם לצבעי הקשת. כרכומים לבנים פורחים בימים אלה, ומסמלים את האור הבוקע  בלילות החשוכים של סוף חודש כסלו בחג החנוכה. תם הסתיו השופע בחגים עבריים, מתשרי עד כסלו, ומתחילה עונת החורף שבה מעטים החגים והמועדים.  

על פי ממוצע ימי הגשם בעונת הסתיו והחורף, יורדים בחודש כסלו המקביל לדצמבר, כעשרה ימי גשמים. גשמי הסתיו שירדו עד כה היו גשמי ברכה שכבר הנביטו את זרעי הדגנים בשדות העמק, ואת זרעי הבר בצדי דרכים. במרחבי העמקים רואים משטחים ירוקים של גידולי חורף (בעיקר חיטה), שנזרעו בראשית הסתיו ונקצרים באביב. לידם נראים שדות חרושים הקולטים את מי הגשמים בחורף, וישמשו לגידולי קיץ, כגון גידולי מקשה (אבטיחים ומלונים), תירס, חמניות, תפוחי אדמה, כותנה, גידולי גן ירק ועוד. הם נזרעים בסוף פברואר, ומניבים יבולים במהלך חודשי הקיץ.
בימים אלה, כבר עלתה מעל האדמה פריחת הבר של בצלים ופקעות כגון בן חצב סתווני, כדן קטן, סתוונית היורה, חלמונית גדולה, כרכום חורפי ועוד. בהמשך עונת גשמי החורף, תפרוץ פריחת גיאופיטים אחרים, בשדות הבור והחורש. בתקופת המשנה והתלמוד היו לחכמים דעות שונות ביחס לעונות השנה. היו כאלה שאמרו " חצי סכלו, טבת וחצי שבט חורף", ואחרים אמרו שעונת החורף בארץ ישראל כוללת את טבת שבט ואדר. באקלים הסובטרופי - ים תיכוני של ארצנו, שלכת החורף בנשירים נראית בעיקר בכסלו ובטבת, כי בט"ו בשבט  כבר מתעוררים הניצנים.   
חג החנוכה שחל בכ"ה בכסלו, הוא הארוך ביותר מבין מועדי ישראל, ונמשך שמונה ימים. הקשר לחנוכה החל במרד החשמונאים, שהתרחש בשנת 165 לפני הספירה. המרד התחיל נגד מתייוונים יהודים ביהודה וירושלים, ואחר כך זה היה נגד היוונים ששלטו בארץ ישראל. המכבים ניהלו קרבות מקומיים במשך שלוש שנים נגד לגיונות צבאו של אנטיוכוס אפיפנס, שהביאו לעצמאותם ולשלטון עצמי לאורך שנים.
לאחר ששבו להדליק את מנורת השמן במקדש שטוהר, החל מנהג הדלקת מנורת החנוכה בקהילות ישראל ברחבי העולם העתיק, ועד ימינו. הלל ושמאי היו שני תנאים מתקופת המשנה, שחיו במאה הראשונה לפני הספירה, והיו חלוקים, בין היתר, גם על מנהג הדלקת נרות חנוכה. שמאי אומר שביום הראשון מדליקים שמונה נרות, ומכאן והלאה זה הולך ופוחת. הלל אומר שבלילה הראשון מדליקים נר אחד ומכאן והלאה זה עולה עד ליום השמיני. מאז ועד היום נוהגים בעניין זה כהלל.  

בדרך כלל, חג האורים חל סמוך ליום הקצר ביותר בשנה שהוא ה 21 בדצמבר, שבו יש באזורנו 14 שעות חושך ועשר שעות אור. עונת החורף בהמיספרה הצפונית של כדור הארץ היא תוצאה של הימצאותה בזווית כלפי קרני השמש הפזורות על פניה ואינן מחממות. באותו הזמן, חל קיץ בהמיספרה הדרומית כי היא פונה באופן ישיר כלפי קרני השמש המרוכזות יותר על פניה ומחממות. מצפון לחוג הארקטי, שהוא קו מעגלי המקיף את הקוטב הצפוני (קו רוחב 66.5 מעלות), השמש לא תזרח ב 21 בדצמבר (ביום הקצר), ולא תשקע ב 21 ביוני (ביום הארוך). בני אדם בתקופות עתיקות האירו את הבית בעזרת פתיל טבול בשמן זית או בשמן שהופק מצמחים אחרים. בתקופת המקרא, אבותינו האירו את המקדש במנורת שמן בעלת שבעה קנים "צו את בני ישראל וייקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד..." (ויקרא פרק כ"ד, פסוקים ב-ד).

 

Comments