דגים‏ > ‏

גמבוזיות נגד יתושים

גמבוזיות נגד יתושים  \  אהוד קלפון

 

יתושים זקוקים למקווי מים להטלת ביצים, שמהן בוקעים זחלים, המתגלמים והופכים ליתושים. כדי להטיל ביצים, זקוקה הנקבה לחלבוני הדם, ומכאן עקיצותיה. כדי להימנע מיתושים, רצוי שלא יהיו מקווי מים להטלה, אך סביבתנו עתירת מאגרים, בריכות דגים, ונחל איתן הזורם לרגלי הישוב.

לטיפול סביבתי בנגע היתושים, רצוי להיעזר בדגי גמבוזיה קטנים, הניזונים מזחליהם, ולא מאפשרים השלמת מחזור חיים. במקווי המים בארץ ישראל, חיו לא רק יתושי קולקס -  Culex , אלא גם יתושי אנופלס - Anopheles שהעבירו את מחלת הקדחת (מלריה).

בשנות ה 20 של המאה ה 20 הביאו לראשונה דגי גמבוזיה לארץ כדי להדביר את זחלי היתושים, אך במהלך השנים, ניתנה עדיפות לריסוסים כימיים. מאז שהחוקרים התחילו להבין את חשיבות השימור של מערכות אקולוגיות , ומארגים מאוזנים בטבע, הגיעו למסקנה שהרס נעשה מהר, ובנייה נמשכת שנים. לכן יש מאמצים להדביר חרקים בחקלאות, ויתושים בכלל זה, במלחמה ביולוגית, ופחות בריסוסים כימיים.

גודל דג הגמבוזיה עד 7 ס"מ, והנקבה משריצה דגיגים חיים במים ולא מטילה ביצים. הגמבוזיה משריצה בכל 20 יום כ 150 דגיגים בממוצע, הטורפים את זחלי היתושים. גמבוזיות יכולות לחיות רק  בברכות שבהן יש כמות סבירה של חמצן, אך לא במים עכורים או באגני חמצון.

חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה, זיהו את הריח הדומיננטי, הנוצר בגוף האדם, ביונקים אחרים ובעופות, המושך אליהם יתושים, הניזונים מדמם. מחקר שהופיע בתחילת 2010, בכתב עת מדעי, מסביר שבעבר הרחוק, יתושי קולקס (כולכית), ניזונו בעיקר מדם עופות, ועם הזמן גם מדם בני אדם.

החוקרים גילו, שהחומר המופק באופן טבעי בגוף האדם, המדיף ריח ומושך יתושים, נקרא "נונאנל" (Nonanal) או נונאלדהיד. הריח מנתב את דרכם של היתושים, בזמן פעילותם בשעות החשכה. במחושיהם יש רצפטורים עצביים רגישים, המזהים את הריח שאליו הם נמשכים. מטרת החוקרים היא למצוא מלכודת יעילה שתמשוך ותדביר את היתושים.

יתושים הם חרקים בעלי גפי פה המשמשים לעקיצה ולמציצה. יש להם מחושים ארוכים ומרובי פרקים, זוג כנפיים קדמיות מפותחות וזוג כנפיים אחוריות קטנות. זחלי היתושים מתפתחים בשלוליות, במקווי מים עומדים, ובמי ביוב, והם מצוידים בשערות העוזרות להם לנוע במים. הם נושמים דרך העור, וגם עולים מעל פני המים כדי לקלוט אוויר דרך שסתומים, בפתח צינור הנשימה. הם ניזונים מחומרי רקב במים שאותם הם מקרבים בעזרת זיפי הפה. גולם היתוש אינו שקוע בתרדמה או במנוחה (כמו גולם הפרפר), הוא נמצא בתנועה במים, אך אינו צורך מזון. בחזהו יש שני צינורות נשימה שדרכם הוא שואף אוויר מחוץ למים. בשלב הגולם הוא משלים את האברים החסרים, כגון גפי פה, כנפיים, רגליים, עיניים וכדומה.                                                             

כאשר הגולם בשל להפוך לבוגר, הוא עולה על פני המים, גופו מתמלא אוויר ונפתח סדק בצורתT  בכיסוי הכיטיני של גבו וממנו יוצא בוגר (יתוש). הוא יוצא עם כנפיים מגוללות, והנשל הכיטיני משמש לו כעין סירה, עד שעורקי כנפיו מתמלאים אוויר, והוא עף. צינור המציצה והעקיצה של הנקבה מצויד בארבעה זיפי עקיצה חדים. הם מנקבים את  העור ומחדירים את הצינור לתוכו כדי למצוץ דם. אנזימים מיוחדים ברוק, מונעים קרישת דם, וזה מקל על שאיבתו בצורה נוזלית.

הנקבה זקוקה לחלבוני הדם ליצירת ביציה, המוטלות בגושים צפים על פני מים עומדים. לזכר אין זיפי עקיצה, כי הוא ניזון רק מצוף פרחים. בעת העקיצה, רקמות הגוף מפרישות היסטמין, הגורם להרחבת כלי דם, שמהם יוצא נוזל המצטבר סביב נקודת העקיצה בעור.

היסטמין המופרש כחלק מתגובה אלרגית בגוף, מביא לגירוי עצבי העור ולדחף הגירוד, שגורם לעוד שחרור היסטמין ולעוד גירוד. עדיף למרוח על מקום העקיצה חומר מתאים נגד גירוד, שעלול לגרום גם לזיהום משני בעור.                                                                                                                                     

 

 

          

 

 

 

 


Comments