הפטרות תקופת תמוז

הפטרות תקופת תמוז  \  אהוד קלפון

ראש חודש תמוז מתחיל את "תקופת תמוז" שאליה משתייכים גם אב ואלול. חכמי התלמוד חילקו את השנה העברית לארבע עונות, או תקופות חקלאיות. תקופת ניסן כוללת גם את אייר וסיוון, תקופת תמוז אב ואלול, תקופת תשרי חשוון וכסלו, ותקופת טבת כוללת גם את שבט ואדר.

בימים שבין י"ז בתמוז עד לתשעה באב, המכונים ימי בין המצרים, קוראים שלוש הפטרות בשלוש שבתות, המתארות פורענויות שבאו על ציון וירושלים. בשבת הראשונה קוראים פרק א' בירמיהו "מצפון תפתח הרעה" המנבא את חורבן ירושלים. בשבת השנייה, קוראים פרק ב' בירמיהו הנקרא "שמעו דבר ה" ובשבת השלישית (לפני תשעה באב) קוראים פרק א' בישעיהו המתחיל "חזון ישעיהו בן אמוץ".

 בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת ירושלים, אחרי מצור שנמשך למעלה משנה וחצי על ידי צבא נבוכדנצר מלך בבל, ובתשעה באב, של שנת 586 לפני הספירה, נחרב בית המקדש הראשון, בימי צדקיהו מלך יהודה וירושלים. הבבלים הגלו רבים מתושבי יהודה לבבל, והמליכו את גדליה בן אחיקם (שהיה מקורב להם), על ממלכת יהודה.
הם לא הרשו לו לשבת בירושלים שמרדה בהם, לכן התיישב בעיר "מצפה" אשר בארץ בנימין. אחרי תקופה של כשנה, נרצח גדליה על ידי ישמעאל בן נתניה שטען שמגיעה לו המלוכה, כי הוא מבית דוד. בעקבות רצח גדליה, קבעו חכמים יום צום לזכרו, בשם "צום גדליה", ביום השלושה בחודש תשרי. בשנת 538  לפני הספירה, כחמישים שנה לאחר חורבן בית ראשון, החלה שיבת ציון באישור כרש מלך פרס, שכבש את האימפריה הבבלית. חלק מגולי בבל, שבו ליהודה ובנו את בית המקדש השני בירושלים.
מיד אחרי תשעה באב, באות שבע שבתות של נחמה, שבהן קוראים הפטרות על נחמה, וכולן מספר ישעיהו. שבע ההפטרות הן:"נחמו עמי" (ישעיהו מ),"ותאמר ציון" (ישעיהו מט – נא), "עניה סוערה" (ישעיהו נד),"אנוכי אנוכי" (ישעיהו נא – נב), "רני עקרה" (ישעיהו נד),"קומי אורי" (ישעיהו ס'), "שוש אשיש" (ישעיהו ס"א – ס"ג).

יש מפרשים הרואים בסדר זה, רב שיח המתנהל בין אלוהים, לבין ישעיהו והעם. בראשית השיחה, אומר אלוהים לנביא ישעיהו "נחמו נחמו עמי", כדי שהוא יקום על רגליו,"אכן חציר העם", כי רוחו יבשה כחציר, ודבריך יעודדוהו. אך דברי הנביא אינם מספיקים לנחם את העם שמרגיש נטוש, "ותאמר ציון עזבני ה". הנביא פונה שוב לעם, "ואתנך לברית עם להקים ארץ להנחיל נחלות שוממות...", אז פונה הנביא לאלוהים ואומר: "עניה סוערה לא נוחמה",

כלומר דבריי אינם מעבירים את צערה, על אף הנבואה, "הנה אנוכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים". אז פונה אלוהים ישירות לישראל ואומר: "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם". " אל תירא כי גאלתיך... כי תעבור במים איתך אני ובנהרות לא ישטפוך". "ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך".
הנביא חוזר ושוטח את דברי הכאב בפני אלוהים ואומר: "רני עקרה לא ילדה". "כי רבים בני שוממה מבני בעולה". אלוהים פונה שוב ישירות לציון ואומר: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, כי הנה החושך יכסה ארץ... ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה". "לא ישמע עוד חמס בארצך שוד ושבר בגבולייך וקראת ישועה חומותייך ושערייך תהילה". "ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך".
בשלב זה, חלה תפנית ברוח העם, שהתחיל לשמוח על דברי הנחמה והגאולה ואלה דבריו: "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוהי כי הלבישני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטפני...", וכך תמה השיחה המשולשת בנחמות, שהגבירו את בטחון העם בהמשך קיומו בארצו.             

 

 

Comments