חיות ליל קיץ - מחזה בגינה

חיות ליל קיץ - מחזה בגינה  \  אהוד קלפון

רחובות נופית הגובלים בחורשים הטבעיים, זוכים לביקורי בעלי חיים באביב ובקיץ. היצורים השונים עולים במורדות הוואדי אל הישוב ומתמקמים בגינות, מתחת לסלעים ובתים, ויוצאים לשוטט בלילות כדי לחפש מזון. עם שחר הם שבים להסתתר, מפני החמה היוקדת, בסבכי החורש. בין החיות המבקרות כל שנה, פוגשים חזירי בר, גיריות, צבים, נחשים, עקרבים, צרצרים, גחליליות, נמלים, חולדים, ולעתים גם צאן ובקר.

בלכתי בליל קיץ, ברחובי הגובל בוואדי, הפרעתי לחזיר בר שחיפש מזון בקרבת הבתים. כאשר החזיר הבחין בי, הוא פתח בדהרה לכיוון מורד הוואדי ונעלם באפלה. אדם העומד בדרכו, עלול להתנגש במשקל 100 ק"ג במהירות של 50 קמ"ש, שזו תאונה קשה עבור האדם. בעונת האביב, כאשר מופיעה האם עם גוריה היא עלולה לתקוף כל מי שמתקרב אליה. לעתים קרובות מגיעים חזירי הבר לגינות הבתים, כדי לחפש שורשים ופקעות, והתוצאה היא נבירה באדמה ודשאים הפוכים. כבר אירעו התנגשויות בין רכבים לבין חזירי בר, שהסבו נזקים לשני הצדדים.        

חזיר בר Sus scrofa , שייך למחלקת היונקים, למשפחת החזיריים, לסוג ולמין  חזיר בר. הוא אוכל כול (אומניבור), כלומר הוא ניזון מהחי, מהצומח ומנבלות. זה כולל שורשים, פקעות, חלקי צמחים, בלוטי אלונים, חרקים, תולעים ויצורים מתים. גובהו עד 100 ס"מ, אורכו  עד 180 ס"מ, ומשקלו נע בין 60  ל 150 ק"ג, אם כי ניצודו פרטים במשקל 200 ק"ג. לאחרונה ממעטים הציידים לאכול את בשרו מחשש מפני מחלות. לחזיר הבר יש חוטם ארוך, המעיד על חוש ריח מפותח, העוזר לו בחיפוש מזון, ועיניים קטנות שראייתן חלשה ביום וסבירה בלילה. יש לו רגליים קצרות וחזקות (בעלות ארבע אצבעות בכל רגל), הנושאות גוף רחב וכבד. אין לו בלוטות זיעה בעור, לכן הם נכנסים לתוך מי הביצה כדי לצנן את גופם בקיץ, או שהם מסתתרים בסבך החורש, בשעות החמות של היום. קר להם בימי החורף, והם מסתתרים במאורות שהם חופרים לעצמם באדמה, או בסבך צמחים בין סלעים.

הנקבה ממליטה חמישה או שישה גורים בהמלטה אחת, שהולכים אחריה לכל מקום, ונעים יחד בלילות למרחקים גדולים, בחיפוש אחר מזון. חזיר הבר, בוית לפני אלפי שנים על ידי האדם, ונפוץ בעיקר באסיה, במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובאירופה. הנקבות מגדלות את הגורים עד לבגרותם, והזכרים חיים בנפרד, ושומרים על טריטוריה משלהם, עד לשובם לעדר בעונת הרבייה. הזכרים מתגוננים, על ידי נגיחות בעזרת הניבים הארוכים והחדים, שיכולים לגרום לפציעות קשות. לנקבות אין ניבים בולטים כמו לזכרים, אך הן מסוגלות לתקוף כל מי שמתקרב לגוריהן. הם מתגוננים ביחד כחברה, מפני זרים, וכולם ערבים לכלל הגורים בעדר. ברוב המקרים, חזירי הבר בורחים מפני האדם, אלא אם הם נקלעים למצבים מסוכנים עבורם ועבור צאצאיהם. מאחר שרחובי נמצא בקצה הישוב, הגובל בוואדי עם חורש טבעי, מגיעות בלילה גם גיריות, לחפש מזון, וביום הן מסתתרות בסבכי החורש. לעתים מופיעה גירית אחת בודדת ברחוב ולעתים משפחה שלמה עם גורים.

גירית מצויה meles Meles ( Bager ), שייכת לסדרת טורפי היבשה ולמשפחת הסמוריים. קרוביה הם סמור ובואש שיש להם בלוטות ריח (בבסיס הזנב) המפרישות נוזל מצחין, המבריח את אויביהם. גירית מצויה, נפוצה באירופה, באסיה, במזרח התיכון וברוב חלקי הארץ. אורכה 70 ס"מ (בלי הזנב שאורכו 20 ס"מ), בעלת פרווה צפופה, רגליה קצרות ועבות ואוזניה קטנות. היא חופרת מחילות מסועפות בתוך האדמה למטרת מגורים ולצורכי גילוי שורשים למאכל. היא  טריטוריאלית השומרת בתקיפות על סביבת מחייתה וממוצע חייה בטבע כשש שנים. זוג גיריות חי ביחד לאורך כל השנה ובאביב ממליטה הנקבה שני גורים. היא ניזונה מהחי, כגון חרקים, דו חיים ויונקים קטנים ומהצומח בעיקר מפירות ושורשים.  

צפע ארץ ישראלי עלה משטחי החורש אל הגינה, וחתול בית עמד במרחק שני מטרים ממנו וריתק אותו למקומו. הנחש כינס את גופו סביבו, בעמדת הגנה, וראשו היה דרוך אל מול החתול. בלכתי על המדרכה גילי את המחזה ושבתי להביא פנס כיס. הארתי עם הפנס על הנחש, והוא שב לנוע לכיוון מורד הוואדי, כשהחתול בעקבותיו, עד שנעלם בסבך החורש.

צפע ארץ ישראלי - Vipera palaestinae - נפוץ מאוד בארץ, מקו אשקלון באר שבע צפונה, והוא שייך למשפחת הצפעוניים שכולם ארסיים. ברחבי הארץ חיים 41 מיני נחשים המביאים תועלת בזה שהם מאזנים את אוכלוסיות המכרסמים. לצפע א"י יש שתי בלוטות ארס משני צדי הראש, ובמנת ארס אחת יש 250 מ"ג חומר יבש. לשם השוואה, יש לאפעה 100 מ"ג חומר יבש, לפתן  25 מ"ג, לצפע גבון 1000 מ"ג חומר יבש, ולנקשן האמריקאי יש 1500 מ"ג חומר יבש במנת ארס אחת שהוא מזריק לטרפו. ארס הצפע הורס רקמות בגוף, כלי דם ומערכת הלימפה, וגורם לשטף דם פנימי. אורך הנחש 130 ס"מ, ומשקלו 1.5 ק"ג. הוא פעיל בשעות הערב והלילה ובשעות הבוקר המוקדמות. על גבו יש פס עקלתון (הנראה כמעוינים מחוברים) בצבעי חום אפור וצהוב לאורך הגוף. גופו מכוסה קשקשים גדולים, וראשו המשולש עם סימן  V , מכוסה בקשקשים קטניםלכל הנחשים בעולם יש הפריה פנימית, ורובם מטילם ביצים, אך מעטים משריצים נחשים חיים כמו בואה ואנקונדה

צפע נקבה מטילה למעלה מעשר ביצים, הבוקעות כעבור כחודש וחצי, והצפעים הצעירים מסוגלים מיד להכיש. הצפע מסוגל לטפס על עצים ולהגיע לקנים שבהם יש ביצים או גוזלים. הוא פעיל מחודש מרץ עד ספטמבר, מסתתר בימי הקיץ החמים במקומות סבוכים, ויוצא לפעילות בשעות הקרירות של היממה. אם נפגעים מהכשה, חשוב להגיע במהירות לבית החולים על מנת לקבל נסיוב נגד הארס. יש להימנע מהליכה ותנועה, כדי לא להגביר את פיזור הארס בגוף. בשעת ההכשה (בנשיכה), הבלוטות מזרימות את הארס דרך שתי שיניים חלולות הנמצאות מקופלות בלסת העליונה, ומזדקפות בשעת פתיחת הפה. לאחר שהצפע הא"י מכיש אדם, האבר המוכש מתנפח, משחיר, ומתכסה שלפוחיות מלאות נוזל, בליווי כאבים עזים. הצפע נפוץ במשקים חקלאיים, שם הוא ניזון מעכברים המצויים בשפע. לאחר שהנחש בולע מכרסם, הוא מפסיק את פעילותו, עד לסיום העיכול בקיבתו. נחשי הצפע מוגנים על פי חוק, ואלה הנלכדים בערים או בבתים, משוחררים בחורשים או בשדות פתוחים.

החוקרים טוענים שהנחשים התפתחו לפני 112 מיליון שנים מלטאות ארסיות, כך שלכל הנחשים יש דרגות שונות של ארס. נחשים בעלי ארס חלש וללא שיניים מיוחדות להזרקתו אינם נחשבים ארסיים, מסוכנים לאדם. ארס הוא תערובת מורכבת של חלבונים שמקורם ברוקהמאוחסנים בבלוטות הארס. לפני 24 מיליון שנים, הופיעו לראשונה נחשים בעלי שיני ארס, שהתפתחו מרקמה אחורית של הפה, ויותר מאוחר התפתחו שיני ארס קדמיות מעוד רקמה. כיום מוכרים בעולם 2900 מיני נחשים, שמתוכם 725 מינים נחשבים ארסיים. "... כי משורש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף" (ישעיהו י"ד , כ"ט).

עם בוא ראשית האביב עולים הצבים משטחי הבר אל גינות הישוב, בפרט אל הרחובות הגובלים עם שטחי החורש. הצבים ( Chelonia ), שייכים למערכת המיתרנים, לתת מערכת החולייתנים, למחלקת הזוחלים ולסדרת הצבים. סדרה זו כוללת את הצב הרך, צב היבשה, צב הים, צב הביצה ועוד. צבי היבשה הם זוחלים קרובים לדינוזאורים והם הפשוטים והקדומים ביותר מבין הזוחליםלאורך תקופת הדינוזאורים חיו מיליוני צבים ענקיים ביבשה ובים, וחלקם שורדים עדיין באיי גלפגוס, שנוצרו מהתפרצויות געשיות תת ימיות. השריון בנוי מלוחות גרמיות הנוצרות בדרמיס ומעליהן יש שכבה קרנית הנוצרת באפידרמיס. תקרת הגולגולת שלמה ללא פרצות ,דבר המאפיין את הזוחלים הקדמונים ביותר.

מבנה זה אינו נמצא אצל אף אחד ממיני הזוחלים הקיימים היום. לסתות הצבים חסרות שיניים ומכוסות בשוליהן בחומר קרני. זרע הזכר נשאר פורה זמן רב בגופה של הנקבה המטילה ביצים מופרות, שמהן בוקעים צבים זעירים. הצבים הקטנים מטילים עד שש ביצים והגדולים מטילים למעלה ממאה ביצים. ההטלה נעשית לתוך אדמה לחה והדגירה נמשכת כמעט 60 יום. בסדרת הצבים יש  12 משפחות, הכוללות 200 מינים הנפוצים בין קו רוחב 30 צפון לבין קו רוחב 60  צפון.    

צב יבשה מצויTestudo graeca , נפוץ בבתה ובחורש, בצפון הארץ ובמרכזה. הנקבה גדולה מהזכר, אורכה  כעשרים וחמישה ס"מ, בטנה שטוחה, זנבה קצר ולזכר יש שריון בטן קעור וזנב ארוך. הרבייה נמשכת באביב ובקיץ  והנקבה מטילה בכול אחד משלושת חודשי הקיץ  עד חמש ביצים בתוך גומה באדמה וחום השמש גורם לדגירת הביצים על לבקיעתן בראשית הסתיו. בראשית האביב, מתחילה עונת החיזור של הזכרים אחר הנקבות. הזכר נוגח בשריונה של הנקבה על מנת שתשים לב אליו ותסכים להיות מופרת על ידו. תהליך החיזור עשוי להמשך זמן רב עד שהצבה מרגישה שזה הזכר המתאים לה ביותר ואז היא נענית לחיזוריו ומתחברת איתו

הנקבה מטילה עד שש ביצים בתוך גומה מכוסה באדמה, הבוקעות כעבור כחודש ימים. הצבים הקטנים בוקעים מהביצים עם שריון גרמי, המאפשר להם הגנה טובה. במעטה השריון יש שישה פתחים לארבע הרגליים, לראש, ולזנב. כדי לדעת את גילו של הצב, צריך לספור את מספר הטבעות המופיעות על גבי מגני השריון ולא לספור את מספר הלוחיות שעל השריון. צב שמותקף מתכנס מיד בתוך שריונו וכך הוא מגן על גופו, אולם מספר עופות דורסים מצאו דרך כדי לפצח את שריונו ולהגיע  אל בשרו. הם אוחזים את הצב בטפרים שברגליים, עפים לגובה ומפילים אותו על סלעים. הצב נכנס לתרדמת החורף בתוך גומה שהוא חופר באדמה, בין הסלעים או בסבך השיחים. הוא מסוגל להתקיים ללא מזון במשך חודשים אחדים, תנועותיו איטיות, אולם הוא יכול להגיע רחוק בתורו אחר מזון צמחי. צב יבשה מצוי, חי עד שבעים שנה וגדילתו איטית.

גחליליות בליל קיץ: גחליליות הן חיפושיות שאינן מזיקות לחקלאות, אך אין הדברה סלקטיבית לחרקים מזיקים ולחרקים מועילים, וכולם נספים יחד בריסוסים. היום אפשר עדיין לראותן זוהרות בלילות קיץ בנופי הבר, המרוחקים משדות החקלאים. הן שייכות למערכת פרוקי הרגליים, למחלקת החרקים, לסדרת החיפושיות, למשפחת הגחליליות למפירידה - Lampyridae , ולסוג והמין גחלילית מצויה Lamprys nervosa , ובאנגלית  Fireflies. בעולם יש כאלפיים מינים בכול היבשות, חוץ מיבשת אנטארקטיקה. בארץ יש שמונה מינים הפעילים ברובם בחשכה, ומאירים בעונת הרבייה הנמשכת מאפריל עד סוף יוני. הנקבות גדולות מהזכרים וחסרות כנפיים. הן יושבות על צמחים  ומאירות באפלה, כדי לאותת לזכרים על מקומן. האור מופק מחלק הגחון של שלושת הטבעות האחוריות של הבטן ועליה להרימן כלפי מעלה כדי להבליט את האור. בלילה אחד מסוגלת הנקבה להאיר במשך שעתיים, באור הנראה למרחק 50  מטרים, ולשוב למקום מסתור, עד ללילה הבא. הן מסוגלות לשלוט בעוצמת האור על ידי אספקת חמצן לקרומים המכילים את החומר הזורח לוציפרין Luciferin  היוצר אור בעזרת האנזים לוציפרז Luciferase

לאחר שהנקבה מופרית, היא מפסיקה להאיר, ואם לא מגיע זכר במשך עשרה ימי הארה ואיתות רצופים, היא תחדל להאיר. רק לזכרים יש כנפי תעופה, המוגנים על ידי כיסויים קשיחים בזמן מנוחה. הם עפים בלילות ומפיקים אורות צבעוניים, עזים במיוחד, כדי ליצור קשר עם הנקבות מאותו המין, המגיבות באור ייחודי המוכר לזכרים. לכול מין יש צבעי אורות אופייניים כגון, ירוק, צהוב, כתום ותפוז, וכך הזכרים מוצאים בחושך את בנות מינם. האור נוצר כתוצאה מריאקציה כימית המתרחשת בתוך תאים מיוחדים בפרקי הבטן האחוריים. תאים אלה נקראים פוטוציטים photocytes)), ומכילים שני כימיקלים הנחוצים להפקת האור, לוציפרין ואנזים לוציפרז. כאשר הגחלילית מכניסה חמצן לתוך פוטוציטים (תאי אור), הוא מתחבר עם לוציפרין, לוציפרז ומגנזיום, ונוצר אור זוהר. היום מייצרים חומרים זוהרים הדומים לאלה של הגחליליות ומשתמשים בהם במחקר, ברפואה ובתעשיית חומרים זוהרים. הצבע הכתום הוא צבע אזהרה בין בעלי חיים בטבע, והוא מבריח את הטורפים

הגחליליות אינן טעימות לטורפים רבים, בגלל הטעם המר הנובע מהחומר לוציפרין. יש גחליליות (נקבות) מהסוג "פוטוריס" שמחקות את איתות האורות והצבעים של מין אחר הנקרא "הדובה הגדולה". כאשר הזכר ממין אחד מתקרב אל הנקבה מהמין השני (שמאותת לו על פי התדר של האורות שלו), הוא מתקרב אליה ומיד הוא נטרף על ידה. הנקבה ממין זה, אוכלת את טרפה וגם קולטת לתוך גופה חומר כימי בשם לוציבופגין  השומר ומגן עליה מפני טורפים, שאינם אוהבים את הטעם המר של חומר זה. יש גם מיני גחליליות נקבות הטורפות את הזכר לאחר תהליך ההפריה.

יש חרקים הטורפים גחליליות ואוכלים רק את הראש והחזה, וזורקים את הבטן היכן שנמצאים הפרקים עם הפוטוציטים המכילים את החומרים הכימיים המרים, המפיקים חשמל. הגחליליות נוהגות להזהיר זו את זו מפני סכנות מתקרבות. כאשר נלכדת גחלילית ברשת של קורי עכביש, היא שולחת איתותי אורות ומיד מתקבצות מסביב לקורי העכביש גחליליות רבות המזהירות אחרות לא להתקרב אל הרשת. הגחליליות מתחילות להאיר מיד עם שקיעת החמה, האיתות נמשך חצי שנייה, וחוזר על עצמו בתדירות של כל חמש שניות, עם מרווח זמן זעיר.

עקרבים במעונו של אדם:  עם התחממות האוויר והאדמה במהלך האביב וראשית הקיץ, העקרבים מתעוררים מתרדמת החורף הארוכה ויוצאים לחפש מזון בשעות הלילה. בכל שנה נעקצים עשרות אנשים ברחבי הארץ על ידי עקרבים לא מסוכנים, אך חלקם עלולים לסכן חיי ילדים ותינוקות, אם לא מגיעים מהר למרכז רפואי לקבל טיפול. עקרב מסוכן שחי בכל חלקי הארץ, בשם עקרב צהוב מצוי, בעל זנב כהה, גוף צהוב, וצבתות דקות. לעומתו, עקרב שחור הנקרא "שחרן יהודה" (המבקר בשטח גינתי וביתי) מהיר בריצתו וזריז בעקיצתו, אינו מסוכן לבני אדם בצפון ובמרכז, שם הוא נפוץ

לכל העקרבים יש בלוטה בקצה ה"זנב", שממנה זורם ארס דרך העוקץ אל הקורבן כמו במזרק. אם נעקצים על ידי עקרב, יש לקרר את המקום ולהגיע מהר למרכז רפואי, כי הארס פועל על מערכת העצבים, וצריך לקבל טיפול מתאים. עקיצות העקרבים מסוכנות במיוחד לתינוקות ולילדים, וצריך להימנע מהן. העקרבים נמצאים ביום מתחת לסלעים ויוצאים בשעות החשיכה, לחפש מזון. העקרב עוקץ את טרפו, מחדיר לגופו  ארס ומשתק אותו, גורר אותו למקום מסתור, ואוכל אותו בעזרת המלתעות שבפיו. לעקרבים יש שמונה רגליים, זוג צבתות, ראש-חזה, בטן קדמית ובטן אחורית צרה וארוכה, הנראית כזנב, ומסתיימת בעוקץ. הם מהווים חלק משרשרות מזון בטבע, וחיים בין חמש לעשרים שנה. הם נטרפים על ידי עכבישים, נחשים, קיפודים, חדפים, חומטים, לטאות, ועופות ליליים.

סדרת העקרבים שייכים למערכת פרוקי הרגליים, ולמחלקת העכבישנייםהם נפוצים משני צדי קו המשווה, עד לקו רוחב ארבעים, אינם אוהבים קור, ובחורף הם נכנסים לתרדמה ארוכה (היברנציה).  עונת הרבייה נמשכת מחודש מאי עד ספטמבר, הזכר מוציא מגופו נרתיק מלא זרעים (ספרמטוזואידים), והנקבה קולטת את נרתיק הזרעים לגופה. הזרעים מפרים את הביציות בתוך גופה, וכעבור חודשיים היא משריצה עקרבים חיים, ולא מטילה ביצים. העקרבים הזעירים עולים על גב האם, שם הם מוגנים עד להתנשלותם הראשונה, ואז מתפזרים לדרכם. קיימים בעולם כאלף מיני עקרבים, ובארץ חיים 21 מינים, שחמישה מהם מסוכנים מאוד

יש להיזהר בהפיכת סלעים, בהרמת ערימות קרשים, או בהליכה בסבך שיחים בסנדלים, מחשש להימצאות עקרבים או נחשים. לעתים חודרים עקרבים לקומות התחתונות של הבתים, וגם יכולים לטפס על קירות מחוספסים, ולהגיע עד לקומות העליונות. אבותינו שעיבדו את האדמות, השדות, הכרמים והבוסתנים במורדות ההרים, התנסו היטב בעקיצות עקרבים, ואמרו: "שלושה באים בהיסח הדעת, משיח, מציאה ועקרב" (סנהדרין).

צרצורי קיץ: עם החממות האוויר לקראת הקיץ, נשמעים צלילי צרצרים בעוצמות שונות בשדה ובבית. צרצר השדה צבעו שחור, והוא גדול במקצת מצרצר הבית שצבעו חום. הצרצורים החזקים מיועדים לחיזור הזכר אחר הנקבה, וכאשר היא מתקרבת אליו עוצמת  צרצוריו יורדת, ותקשורתם נעשית בצלילים נמוכים. רוב הצרצרים אינם יכולים לעוף כי כנפיהם קטנות מאוד, אך הם יכולים לקפוץ לגובה. בתנאים טבעיים הם חיים עד שנה אחת בלבד, אך בשבי הם חיים מספר שנים. בעולם חיים כיום 1500 מיני צרצרים, בעיקר באזורים טרופיים באפריקה ובאסיה, ובאקלים הים התיכוני במזרח התיכון. בארץ מוכרים שני מינים: צרצר הבית וצרצר השדה.

צרצר הבית Achita domesticus  שייך למערכת פרוקי הרגליים, למחלקת החרקים, לסדרת החגבאיים, למשפחת הצרצריים, הסוג והמין צרצר הבית. מאחר שהם קרובים לחגבים, גם להם יש רגליים אחורית ארוכות המותאמות לקפיצה לרוחק. מכאן שצרצר יכול ללכת בעזרת שש הרגליים, לקפוץ בעזרת רגליו האחוריות, ולעוף בעזרת זוג הכנפיים האחוריות. אף על פי שיש לו שני זוגות כנפיים, רק האחוריות מיועדות ומותאמות לתעופה. אורכו של צרצר בוגר כשני ס"מ, צבעו חום בהיר, וגופו מחולק לראש, חזה ובטן. בראש יש שני מחושים דקים, שאורכם כאורך הגוף, יש שתי עיניים מורכבות, וגפי פה המיועדים לנגוס בחומר אורגני צמחי וגם לטרוף חרקים. לנקבה יש צינור הטלה בקצה הבטן שדרכו היא מטילה עד 100 ביצים, הבוקעות כעבור שבועיים. יוצאות נימפות זעירות הדומות במבנה לצרצר בוגר, אך ללא כנפיים. כלומר יש כאן גלגול חסר בן שני שלבים, כמו שזה קיים אצל חגבים וחרגולים, בניגוד לגלגול מלא הכולל ארבעה שלבים, שהם ביצה, זחל, גולם ובוגר. הנימפות אוכלות וגדלות, ובגיל חודשים יש להן   כנפיים והופכות לבוגרות המוכנות להפריה והטלת ביצים. צרצרים מגיעים לבגרות כעבור שלושה חודשים, וחיים עוד כשלושה חודשים. הם פעילים בשעות החשכה, באביב, בקיץ ובסתיו.

רק צרצרים זכרים משמיעים קולות צרצורים, כדי לקרוא לבנות זוג, וכדי להבריח זכרים אחרים מתחום מחייתם. קולות הצרצור מופקים מחיכוך בין קצות הכנפיים המשוננים. ככל שעולה הטמפרטורה, כך עולה עוצמת הצרצור ותדירות הצרצורים. יש חוקרים הטוענים שאפשר לדעת את גובה הטמפרטורה באוויר, על פי תדירות הצרצורים. הם מצאו שצרצר מצרצר 10,000 פעמים בשעה, וצרצר שלא מצא בת זוג, עשוי לצרצר ברציפות במשך שעות, עד להגעתה, או להמשיך הלאה. כאשר הנקבה מופיעה, הוא משמיע צרצורי חיזור עדינים, שעוצמתם נמוכה. צרצורי לילה של צרצרים בבית או בגינה, מפריעים לאנשים רבים, אך בסין העתיקה אהבו מאוד את הצלילים המונוטוניים המרגיעים, שגם הביאו מזל לבעלי הבית, לכן הם גידלו אותם בכלובים קטנים בבתיםספר משלי מציע לאדם ללמוד מהנמלה איך לכלכל את מעשיו, ככתוב: "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם..." (משלי פרק ו' פסוק ו').  

חולד מצוי -Spalax typhlus  חי באזור הים התיכון והוא נפוץ בארץ מצפון הנגב עד לגליל העליון וצפון רמת הגולן. החולד מתחיל את חפירת המנהרות ואת תל ההמלטה מיד עם רדת הגשמים באוקטובר או בנובמבר. בגני ירק או בשדות מושקים הוא חופר מנהרות גם בחודשי הקיץ, משום שתכונות הקרקע מכוונות ומשפיעות על פעילותו. הוא חופר באדמה בעזרת שיניו ורגליו הקדמיות והוא מעלה את האדמה בעזרת רגליו האחוריות ובעזרת ראשו הפחוס. הוא יוצר שורה של תלוליות עפר (תלים) מהאדמה שהוא מוציא מהמחילות ולפי זה אפשר לדעת את כיוון המחילה של כול חולד. גודל התל הרגיל שרואים בדרך כלל בשדה הוא: שלושים ס"מ גובה ועשרים ס"מ רוחב (רוב התלים) ותל ההמלטה, גובהו 40  ס"מ ואורכו 80  ס"מ (תלים מעטים). החולד ניזון משורשים של צמחים, מפקעות ובצלים וגם אוגר במחילותיו מזון רב כמו גזר, תפוחי אדמה, בוטנים, שורשים שונים, פקעות ובצלים. הוא גם מפיץ גיאופיטים שונים כגון בצלצלים של חמציצים הצומחים ומתרבים באזורים חדשים. בשדות הבר נמצאו במחילותיו בצלים ופקעות של נרקיס, זמזומית, חמציץ נטוי, לוף, לופית, סיפן התבואה, וגם צמחים שלמים של אספסת, תלתן, חיטה, שעורה ועוד.

בסוף הסתיו יוצאים החולדים מהמחילות לחיפוש  אחר בן זוג, הרבייה נמשכת בחורף, תקופת ההיריון 30 יום ויש רק המלטה אחת בשנה (בסוף ינואר תחילת פברואר). מספר הגורים בהמלטה נע בין שלושה לארבעה שהאם מניקה בתחילה בחלב ואחר כך הגורים אוכלים מזון צמחי הנאגר במחסני המזון שבמחילה. הגורים עוזבים את קן ההמלטה ואת המחילה של האם בגיל שישה שבועות ומיד מחפשים לעצמם מקום מתאים לחפירת מחילה לעצמם. כול חולד חי לבדו במחילתו עד גיל שנה (המועד לבגרותם המינית) ואז יוצאים לחפש בן זוג לרבייה. הם שומרים בקנאות על בדידותם במחילתם ואם יפגשו חולד אחר הם ילחמו ויגרשו זה את זה. בטבע חי החולד בין שנתיים לשלוש, אולם בתנאי שבי הוא חי למעלה מארבע שנים.

המחילות באדמה ארוכות וצרות ובהן יש חללים לאגירת מזון, חללים להפרשות, וקן המלטה מרופד בצמחים יבשים (אצל הנקבה). בתוך המחילות אפשר למצוא גם דיירי משנה כגון: חרקים, טחביות, נדלים וזוחלים למיניהם. החולד גורם נזקים לגידולים החקלאיים ולכן החקלאים נלחמים בו בעזרת פיתיונות כגון: תפוחי אדמה, גזר, חיטה או סובין שמוסיפים להם חומרים רעילים. לחולד יש מספר חושים מפותחים כגון: חוש המישוש, חוש הריח וחוש השמיעה, אולם הוא חסר ראיה כי הוא חי במחילות חשוכות כל חיו, אם כי הוא יכול להבחין בין אור לחושך.

החולד הזה שייך למחלקת היונקים, סדרת המכרסמים ולמשפחת החולדיים ויש המכנים אותו בטעות חפרפרת שחייה באירופה ולא באזור שלנו. על פי השלדים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בארץ, יודעים שלפני אלפי שנים חיו כאן חפרפרות, אולם מאז הן נדדו צפונה לאירופה והחולדים נשארו כאן.


 

 

 

 

 

                                                   

                                                         

 

                                                                                                                            

 

 

 

 

              

                                                       

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                               

 

          

 

 

Comments