תאנה וצבר בקיץ

תאנה וצבר בקיץ  \  אהוד קלפון

תאנה עסיסית וצבר מתוק, הם מסמלי הקיץ בארץ, ביחד עם פירות מקשה, ענבים ועוד. אך בימינו, שרדו רק מעט מטעי תאנים וגם גדרות צבר כבר קשה למצוא. בתלמוד הבבלי (קי"א, ע"ב) כתוב:  "רבי בר יחזקאל נזדמן לבני ברק, ראה עזים שאוכלות תחת תאנים והיה דבש נוטף מהתאנה וחלב מטפטף מן העזים ומתערבבים זה בזה, אמר זהו זבת חלב ודבש". במקורותינו, משתמשים במונחים מיוחדים בהקשר לתאנים, כגון, אריה היא קטיף תאנים, קיץ היא תאנה בשלה, ביכורה הוא פרי מקדים להבשיל, גרוגרת (או דבלה) היא תאנה מיובשת ועוד. "ויאספו יין וקיץ הרבה מאוד" (ירמיהו, ח). "כנס תבואתו מסק זיתיו וכנס את קיצו" (משנה).  

תאנה - Ficus carica , הוא עץ נשיר ממשפחת התותיים ולסוג פיקוס, המונה מינים רבים. עצי תאנה גדלים באזורים חמים, סובטרופיים וטרופיים, והמין "תאנת שדה" נפוץ באקלים הים תיכוני. המין הנקרא "תאנת הגן", מניב פירות עסיסיים ואכילים, והמין הנקרא "תאנת שדה" פירותיו אינם אכילים. עצי תאנת שדה גדלים בר במקומות רבים בארץ, ולעומתם עצי תאנת הגן, הם תוצאת בירור של שנים על ידי האדם, תוך שמירה על זנים טובים ברבייה וגטטיבית, על ידי ייחורים.

היום מגדלים זני תאנים המניבים פירות טובים ללא זרעים, בלי האבקה והפריה (זנים פרתנוקרפיים). בעבר גידלו בארץ הרבה מטעי תאנים, שסיפקו את התצרוכת המקומית, והיום נעלם ענף זה, ומייבאים דבלים, מארצות אחרות. עץ התאנה תורבת על ידי האדם לפני אלפי שנים ביחד עם הגפן, הזית, הרימון והתמר, שהם צמחי שבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל ביחד עם החיטה והשעורה. המיץ המכיל שרף חלבי הנמצא בכל חלקי הצמח, עלול לגרות את העור אצל אנשים אלרגיים אליו. לעומת זאת, גילו שהמיץ החלבי עשוי לרפא מיני יבלות קשיחות בעור. פרחי התאנה הזעירים, מקובצים בתפרחת צפופה על הצד הפנימי של מצעית בשרנית, הנקראת פגה. הפרחים הם חד מיניים, כלומר יש פרחי זכר אבקניים היושבים סמוך לפתח הפגה ופרחי נקבה עליניים היושבים בתחתית הפגה.

צבר מצוי - Opuntia  ficus  indica, הוא שיח קוצני ממשפחת הצבריים, שגדל בר באזורים מדבריים במקסיקו. במאה השש עשרה, הוא הובא לספרד, ומשם הופץ לצפון אפריקה ולמזרח התיכון. זהו קקטוס בשרני (סוקולנטי) האוגר מים רבים ברקמותיו בעונת הגשמים, לשימושו בעונה היבשה של הקיץ. הוא נקרא צבר, כי הוא צובר ברקמותיו מים רבים, כמו יתר הקקטוסים הסוקולנטים. מאחר שהוא צמח מדברי, עליו הפכו לקוצים שאינם מאבדים מים. החלקים השטוחים והרחבים הנראים כעלים, הם למעשה ענפים- גבעולים, הנושאים את הקוצים שהם גלגולי עלים. הגבעול הירוק, שנראה ומתפקד כעלה, נקרא פילוקלד- Phylloclad. גבעולי הצבר מטמיעים במקום העלים, והפיוניות שבהם נפתחות בלילה לקליטת פחמן דו חמצני, על מנת לא לאבד מים ביום.

הכפריים באזורנו, השתמשו בצמחי צבר לגידור חלקותיהם בשדות, ואכלו את פריו העשיר בויטמינים ומינראלים. היום מגדלים בעולם 300 זנים של צבר לצורכי מאכל ולנוי. הפריחה הצהובה בולטת במאי ויוני, הפרח אנדרוגני (דו מיני) בעל שחלה תחתית, המכילה הרבה ביציות, עלי העטיף ואבקנים. הפרי עסיסי, ובו זרעים רבים בציפה צהובה. הצמח מתרבה בקלות בדרך וגטטיבית, מכל חלקי הגבעולים הבשרניים המכילים ניצנים.

 

 

 


Comments