הטבע בשבט

הטבע בשבט  \  אהוד קלפון

במהלך ימי הקור והגשמים בשבט, מתחילים להתעורר מתרדמת החורף עצי  השלכת. האביב הקצר בארץ ישראל, מופיע בהדרגה מחודש שבט, ומסתיים במפתיע עם בוא יובש השרב. בין צמחי הסביבה, הנמצאים בראשית הפריחה בשבט, בולטים נזמית לופתת, זמזומית מצויה, סביון אביבי, עירית גדולה, לופית מצויה, צמחי חרדל, דודאים, חמציץ נטוי, וכן משטחי רקפות וכלניות. מבין הנשירים המקדימים לפרוח ואחר כך ללבלב, נמנים עצי שקד וכליל החורש, ובין המקדימים ללבלב ואחר כך לפרוח, נמנים עוזרר, לבנה, רימון, אפרסק, תפוח, משמש, אגס, שזיף, ועוד.
כשהיום מתארך והטמפרטורה עולה, הצמחים החד שנתיים מתחילים לגדול לגובה, לאחר שהקור עיכב את גדילתם. הדבורים מגבירות את פעילותן בשדה, וציפורי שיר כגון דרור, פשוש, שחרור, בולבול וצופית, פוצחות בזמרת האביב ובונות קנים.
בחודש זה נוהגים לטעת עצים על גבעות מסולעות בכל הארץ והיערות של היום הם עדות לנטיעות הרבות של העבר. מנהג הנטיעות הוא עתיק יומין, אך המסורת של נטיעת עצים בט"ו בשבט, החלה על ידי זאב יעבץ שהיה איש חינוך בזיכרון יעקוב בשנת 1890. הוא יצא לראשונה ביום ט"ו בשבט, לנטיעת עצים במושבה עם תלמידיו, ומאז נמשך המנהג עד היום.
שבט הוא החודש האחד עשר על פי הלוח המקראי מניסן (בעשתי עשר חודש – דברים, א, ג) והחודש החמישי מתשרי לפי הלוח העברי הנוכחי. חודש שבט מוזכר רק פעם אחת בתנ"ך "ביום עשרים וארבע לעשתי עשר חודש הוא חודש שבט (זכריה, א, ז). אבותינו אמרו שהחורף בארץ ישראל הוא בן חודשיים וחצי, כלומר  חצי כסלו, טבת וחצי שבט. ממועד זה מתחילה הפריחה בעצי השקד, המתעוררים מתרדמת החורף, ומתחיל הלבלוב בעצי פרי נשירים אחרים.
חג האילן על פי שמאי חל באחד בשבט, כי במקומות הנמוכים מקדימים הנשירים לפרוח וללבלב. הלל אומר שחג האילן יהיה בט"ו בשבט, כי הפריחה והלבלוב בהרים מתאחרת וחשוב שיהיה יום חג ומועד לכולם בכל אזורי הארץ (ראש השנה, ב' עמ' א). ראש השנה לאילן מאותת על ראשית התעוררות הטבע מתרדמתו הקצרה בחורף הקר. יש פעילות נמרצת של פתיחת הניצנים ושל פריחה ולבלוב בנשירים. כמו שכתוב בשיר השירים פרק ב: "כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו הניצנים נראו בארץ". השלכת נזכרת במקרא פעם אחת בלבד, בפסוק שבו מתאר ישעיהו את גורל העם שיצטמצם מאד במספרו. "ועוד בה עשירייה ושבה והייתה לבער כאלה וכאלון אשר בשלכת, מצבם בם, זרע קודש מצבתה" (ישעיהו ו' 13). השלכת נזכרת בעוד מקומות, אלא שהיא מסתתרת תחת שמות אחרים.

לאבותינו עובדי האדמה, היה יחס החיובי לעץ השדה, וחיבה לאילנות. "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ " (ויקרא י"ט כג'). בתהילים א' ג-ו, נמשל הצדיק לעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול, והרשע כמוץ ברוח. ובתהילים צ"ב , י"ג כתוב: "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה". רבי יוחנן בן זכאי היה אומר: אם הייתה נטיעה בתוך ידך ואמרו לך משיח בא, בוא ונטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילהו. עצים ושיחים רבים מוזכרים בתנ"ך על שום חשיבותם לאדם, כגון תאנה, רימון, זית, תמר, גפן, שקד, תפוח, שקמה, ערבה, ארז, אשל, אלה, אלון, ברוש, שיטה, הדס, ערער, ערמון, צפצפה, אגוז, לבנה, קיקיון, רותם, שיטה ועוד.

                                                            

 

 

Comments