חגים חקלאיים ושבעת המינים

חגים חקלאיים ושבעת המינים   \   אהוד קלפון

 

החגים החקלאיים פסח שבועות וסוכות, נקראים "שלוש רגלים", כי עלו בהם יהודים לירושלים. חגים אלה מציינים מועדים במחזור החקלאי השנתי של גידולי דגן ועצי פרי למיניהם. החקלאות בתקופת המקרא התבססה בעיקרה על גידולי בעל (ללא השקיה) של צמחי שבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל. " ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה, ורימון, ארץ זית שמן ודבש" (תמרים), (דברים פרק ח' פסוק 8). במועדים אלה קוצרים שעורה וחיטה בשדות, דשים את שיבולי האלומות ואוספים את גרגרי השעורה והחיטה לאחסנה בגורן. קוטפים פרות המבשילים במהלך הקיץ, מייבשים תאנים (דבלים), ענבים (צימוקים) ותמרים, מפיקים שמן מזיתים ומכינים מיץ מרימונים.

כל החגים החקלאיים מוזכרים ביחד בשני פסוקים " את חג המצות תשמור, שבעת ימים תאכל מצות כאשר ציוויתיך למועד חודש האביב... וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה (שמות פרק כ"ג , ט"ו- ט"ז).

לשלושת החגים החקלאיים יש מספר שמות כגון: פסח, חג האביב וחג המצות. שבועות, חג הביכורים, חג הקציר וחג מתן תורה, סוכות, חג האסיף. בימי המקרא, אבותינו חגגו את הטבע והעונות החקלאיות ביחד עם המסורות של  אכילת מצות בפסח, חג מתן תורה בשבועות וישיבה בסוכה בחג הסוכות.

הבאת הביכורים לירושלים, הייתה רק מצמחי שבעת המינים שגדלו "בעל" בבוסתנים. הם גידלו שעורה באזורי דרום הארץ השחונים, כי מספיקים 300 מ"מ גשם בעונת החורף כדי לקבל יבול סביר של שעורה, אולם החיטה גדלה באזורים גשומים יותר (450  מ"מ גשם) כגון בעמקים הצפוניים בגליל ובגולן. חיטת הבר (אם החיטה) הגדלה בצפון הארץ, התגלתה לראשונה בגליל על ידי החוקר אהרון האהרנסון בשנת 1906 .

החיטה והשעורה בויתו על ידי האדם לפני אלפי שנים וגודלו להזנת האדם והבהמה. השעורה הייתה בשימוש האדם הרבה לפני החיטה. היא מקדימה להבשיל באביב ומוכנה לקציר בפסח והחיטה מבשילה מאוחר יותר ונקצרת בשבועות. החיטה והשעורה הם צמחים חד שנתיים השייכים למשפחת הדגניים ולמחלקת החד פסיגיים.

לדגניים יש ציצת שורשים, הגבעול בנוי מפרקים ומפרקים, העלה סרגלי עם עורקים מקבילים וחלקו התחתון הנקרא "נדן" עוטף את הגבעול. כול שיבולת מורכבת משיבוליות קטנות העטופות במעטפת קרומית הנקראת גלומה. השיבולית מכילה שלושה פרחים שרק אחד מהם פורה. לעטיפה של פרח בודד קוראים מוץ ובראשו יש זיף הנקרא מלען.

מהפרח מתפתח פרי חיטה (או שעורה) המכיל זרע אחד בלבד שמסביבו יש קליפה. בשדות הבור אפשר לראות את צמחי חיטת הבר, שעורת התבור, שעורת הבולבוסין, שיבולת שועל, בן חיטה רב אנפין נשרן הדוחן ועוד. בצדי נחלים רבים בארץ, אפשר לראות טחנות קמח עתיקות שפעלו באמצעות האנרגיה של מפלי מים קטנים שנוצרו על ידי האדם.

גידול גפנים בכרם היה נפוץ כבר בזמנים היסטוריים קדומים בארצות הים התיכון ובכול ארץ ישראל. הגפנים הם שיחים מטפסים בעזרת קנוקנות והם נשירים בחורף. אפשר למצוא שרידים של גתות ומשטחי דריכה מאבן בשדה (דריכת ענבים בגת) ברחבי הארץ, דבר המעיד על כרמים רבים שהיו בסביבה.

ישעיהו הנביא מתאר במשל הכרם את כול התהליך של עיבוד הקרקע עד לנטיעת גפנים "...כרם היה לידידי בקרן בן שמן ויעזקהו (שבר את הטרשים בשדה), ויסקלהו (הוציא את האבנים מהשדה), ויטעהו שורק (נטע גפן משובחת) ויבן מגדל בתוכו ויקב חצב בו (ישעיהו פרק ה' פסוקים ה' פסוקים א - ב).

התאנה הייתה נפוצה באגן הים התיכון ואכלו את פריה כשהוא עסיסי או מיובש (דבלה). היא מוזכרת בתנ"ך בהקשרים שונים כגון בימי שלום " וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד (מיכה פרק ד' פסוק ד).

היא מוזכרת בפרשת המרגלים " ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול אחד וישאוהו במוט בשניים ומן הרימונים ומן התאנים (במדבר פרק י"ג , פסוק כ"ג). הרימון הוא עץ נשיר הגדל באגן הים התיכון ומסמל חוכמה, שפע ויופי, כמו הרימונים שהיו על בגדי הכוהן הגדול והרימונים מכסף המקשטים ספרי תורה. בימי קדם השתמשו בתמרים, בצימוקים, ברימונים ובתאנים על מנת להמתיק מזונות ושתייה, כי לא ידעו להפיק סוכר מצמחים.

הזית הוא עץ ירוק – עד, שיכול לחיות מאות שנים ולהמשיך להניב פרי. במשל יותם, הזית אינו "מסכים" לנוע על העצים כי אם להמשיך להניב שמן. " החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלוהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים (שופטים פרק ט' פסוק ט). שמן הזית היה מאז ומתמיד אחד המזונות הבסיסיים החשובים לקיום האדם שטבל פת לחם בשמן ואכל לשובעה.

התמר הוא עץ ירוק – עד,  דו ביתי, כלומר יש עץ זכר (אבקני) ועץ נקבה (עלייני) המניב פרי. ההאבקה בין העצים בטבע, נעשית על ידי הרוח (בצורה בזבזנית) ובמטעי התמרים, עושים פיזור ממוקד של אבקה על הפרחים הנקביים בראשית האביב. על התמר אומרים: "ראשו באש ורגליו במים" כלומר הוא גדל באזורים חמים שבהם יש מים, או בנאות מדבר שבהם יש מי תהום גבוהים. שורשיו הרבים והדקים, חודרים לעומק האדמה וגם לרוחבה.

נהגו ללכת ימים רבים במדבר כשהם ניזונים מתמרים מיובשים, דבלים וצימוקים. את צמחי שבעת המינים גידלו בבוסתנים מעורבים, שלא נפגעו ממחלות ומזיקים (באופן חמור) ותמיד הניבו פרי.

היום מגדלים בארץ גידולים רבים שהובאו מקצוות תבל ורובם צורכים מים רבים בארצנו הסמי ארידית (חצי מדברית). הם דורשים השקיה רבה לגידולם במהלך חודשי הקיץ וזקוקים גם להגנה נגד מחלות ומזיקים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                                 

Comments