בחלל‏ > ‏

איסוף פסולת בחלל

איסוף פסולת בחלל \  אהוד קלפון

 

לאחר כחמישים שנה של זיהום החלל על ידי חלקי מתכת, גדולים וקטנים, שנותרו מהתפרקות טילי שיגור וחלליות, החליטו מדעני NASA – (סוכנות החלל האמריקאית) להתחיל לנקות. כעת, בספטמבר 2011 הם מתכננים לפתח טכנולוגיה שתאפשר לשאוב כעשרים אלף שברים גדולים, וחצי מיליון חלקיקים קטנים, המרחפים סביב כדור הארץ, ומסכנים לוויינים ואסטרונאוטים. בעתיד הלא רחוק יהיה מסוכן מאוד לטוס לחלל, בגלל מעטפת החלקיקים הצפופה, המצטברת סביב כדור הארץ, סמוך לאטמוספרה. 

ב11 בפברואר 2009 , התנגשה חללית רוסית בחללית אמריקאית, במסלול עמוס חלליות. הן נעו במהירות 28,000  קמ"ש, בגובה 780  ק"מ, ושקלו קרוב לחצי טון כל אחת. החלליות התפרקו לאלפי חלקיקים, שימשיכו לנוע סביב כדור הארץ במשך שנים רבות, ויסכנו חלליות אחרות. במהלך השנים, אבדו לאסטרונאוטים כלי עבודה רבים ששימשו אותם בתיקוני החלליות מבחוץ, וגם הושלכו שקיות אשפה גדולות מתחנות החלל. אך הסכנה העיקרית, נובעת מחלקיקים זעירים רבים, שנוצרו מהתנגשויות בין עצמים, שהאדם שיגר לחלל. בשנת 1996 התפרקה חללית לאחר התנגשות, בשנת 2005 פגעו חלקיקים בשתי חלליות וגרמו להן נזקים. יש חשש שבעתיד תיווצר מעטפת חלקיקים סביב כדור הארץ, שתמנע שיגור לוויינים לחלל. חשש נוסף, נובע מקרינה רדיואקטיבית, ההולכת ומתגברת מכורים, גרעיניים שהתפרקו.

לרוסים ולאמריקאים היו חלליות, שפעלו בכורים גרעינים, ופלטו קרינה רדיואקטיבית בחלל. לוויינים שהיו מונעים בכורים גרעיניים והפסיקו לפעול, ולוויינים רגילים שסיימו את חייהם, הועלו ל"מסלול קבורה" בגובה כ 800  ק"מ, שם הם ימשיכו לנוע במשך שנים רבות. הבעיה, שהם עלולים להתנגש ולהתפרק, ולהגביר עוד את סיכויי ההתנגשויות. יש מדענים "מרגיעים" הטוענים, שאם הכורים יישארו לנוע במסלולם 400  שנה, האורניום יתפרק לערכים בטוחים יותר. מחלליות שונות, דלפו נוזלים רדיואקטיביים, העלולים לזהם את האטמוספרה.
על פי הערכות המדענים, יש בחלל כעשרים אלף שברים, שגודלם מעל עשרה ס"מ, רבע מיליון שברים שגודלם מגיע עד לעשרה ס"מ, ועוד 75 מיליון חלקיקים שגודלם מתחת לסנטימטר אחד. חלקיק בגודל של אחד מ"מ, שנע במהירות המתקרבת לשלושים אלף קמ"ש, יכול לנקב בקלות חליפת אסטרונאוט, הנמצא מחוץ לחללית. אם יפגע בחללית, חלקיק בגודל סנטימטר אחד, שנע במהירות זו, הוא עלול להרוס את מערכותיה הרגישות ולהשביתה.
בשנת 1957 שוגר הלוויין הראשון לחלל (בשם ספוטניק) על ידי הרוסים ומאז נוספו עוד מדינות אחדות הבונות לוויינים, או משגרות אותם. הלוויינים משוגרים לחלל על ידי טילים רבי עוצמה במהירות גבוהה. רוב הלוויינים ששוגרו לחלל, נעים בגובה נמוך (על גבול האטמוספרה) ומקיפים את כדור הארץ בכל שעה וחצי עד שעתיים.
לווייני תקשורת משוגרים לגובה רב מעל לאטמוספרה, ונשארים "נייחים" בחלל מעל לאותה נקודה. כאשר שולחים לוויין לגובה 36,000 ק"מ מעל לקו המשווה, הוא נשאר בנקודה קבועה בגובה זה. כל נקודה שם משלימה סיבוב מסביב לכדור הארץ בתוך עשרים וארבע שעות במסלול גיאו סינכרוני, המותאם בדיוק לסיבוב אחד סביב עצמו. לכן נשלחים לווייני תקשורת ולווייני חיזוי מזג אוויר לגובה זה, שם הם נשארים "קבועים" ומשדרים לאותם אזורים.
הלוויינים הנמוכים, חייבים לנוע במהירות 28,000  קמ"ש, על מנת להישאר בתנועה סביב כדור הארץ. מאחר שרובם נעים בגובה שבין 160 עד 400  ק"מ, הם כמעט נוגעים בגזים של קצות האטמוספרה, מתחככים בהם ותנועתם מואטת. לכן מפעילים מידי פעם את מנועיהם, על מנת לשמור על גובה מסלולם, כדי לא ליפול חזרה לכדור הארץ.  

 

                                                                                                                                    

           

                                                                                                                                                                                                 

 

 

 

 

Comments