ביער מול דוב שחור

ביער מול דוב שחור   \    אהוד קלפון

 

זה היה ביער חשוך, בין עצים גבוהים, בהרי הפוקונוס במדינת פנסילבניה בארה"ב. היה קשה להבחין בין עצי האדר, האשור והלבנה המרכיבים את היער, אולם צלליתם בלטה על רקע אור כוכבי השמים. עלטת הסבך, הופרעה על ידי גחליליות ענק שעפו לכל כיוון, בזוהר זרחני מבהיק, והדממה הופרעה על ידי קולות צרצרים, ציקדות, קרפדות וצפרדעים.

הכול התערבב עם תנועת איילות, קפיצות רקונים על ענפים, ריח בואשים, ציוצי עטלפים ורשרוש זוחלים. צעדנו לאט בסביבה אפלה, בין רחשים ונצנוצים שריתקו את חושינו, וקטעו חליפות את שיחותינו. צעידתנו הרועשת, הפריעה להרמוניה הקולית שנישאה באוויר, והדהדה בכול רחבי היער. הלכנו לאורך שביל במורד מתון, בין שתי "חומות" של עצי יער צפופים, והרגשנו כפולשים זרים לתחום המחיה של חיות הבר. הן פעלו בקדחתנות בלילה, בתורן אחר מזון, לשם הישרדותן במלחמת הקיום התמידית בטבע.
פתאום, נשמעו רעשים של צעדים כבדים שהלכו והתקרבו, ורעש של ענפים נשברים. נעצרנו לרגע וחידדנו את חושינו לכיוון הקולות, אולם הם פסקו במפתיע והמשכנו  ללכת.
ברגעים אלה, צעדנו לאט ובשקט, כשאחדים מהמטיילים נראו מודאגים וקצת מפוחדים. לפתע, נשמעו שאגות אדירות, בליווי צעדים כבדים וענפים קורסים. השאגות התקרבו והתחזקו, ועינינו המתאמצות באפילה, הבחינו בצללית של בעל חיים גדול ממדים. אי אפשר היה לטעות בזיהויו גם בחשכה, זה היה דוב שחור שהופרע בשעת סעודתו והגיב בנהמות זעם על הפלישה לתחומו.
מזלנו היה, שבין הדוב לבינינו עמדה גדר אבנים רחבה, שבנה אחד האיכרים כדי לסמן את תחום שטחי יערותיו. המטיילים האמיצים שיצאו איתי לאותו טיול לילי חשוך, התקבצו סביבי והתאבנו מרוב פחד. מצאנו את עצמנו עומדים מול דוב ענק במרחק כעשרה מטרים, ואני חשתי שצריך להחליט מיד מה עושים. אומנם הדוב המשיך לנהום בזעם, אך הוא עמד במקומו מעבר לגדר ולא התקרב. פניתי לחברי,  שנתחיל לסגת ביחד, לאט ובשקט.
הלכנו בין העצים והתרחקנו, כששאגות הדוב הלכו ונחלשו, עד שהשתררה דממה ביער. עצרנו מידי פעם כדי להאזין לאן מועדות פניו של הדוב, ורק קולות עמומים של שבירת ענפים עוד נשמעו לפרקים, עד שנעלמו כליל. החיוכים הראשונים החלו להופיע על פני המטיילים, אף כי הנשימות היו כבדות עדיין.
התגובות הראשונות החלו להישמע על ידי אלה שיכלו להוציא כמה משפטים מפיהם: "בחיי שפחדתי" הכריזה מטיילת אמיצה. "אתם, אנשי הטבע, ממש משוגעים!" הכריז בחיוך חבר שעמד לידי.
"מעולם לא חשתי פחד כזה בחיים"  הכריזו, בזה אחר זה, יתר המשתתפים. מובן, שלא מתוך כעס נאמרו הדברים, אלא מתוך סיפוק הרפתקני על ש"זימנתי" להם חוויה כזו ביער.
כאשר ההתרגשות חלפה במקצת, אזרתי עוז והצעתי לעבור ליד מרכז מחזור האשפה של מחנה הקיץ, שמא נראה עוד בעלי חיים הבאים לסעוד שם את לבם. להפתעתי, כולם הסכימו להמשיך בטיול הלילי, כול אחד והסיבה שלו, ואולי ביטחונם חזר.
נעצרנו קרוב לתלולית של שרידי מזון שנזרקו לשם, כדי להאזין למתרחש סביב ולא התאכזבנו. מגוון הקולות היה גדול: קולות דקים וצרחניים, קולות של שבירת ענפים, ציוצים, צרצורים, צעדים ומשק כנפיים. כל חיה שמרה על תחום מחייתה והכריזה מדי פעם על בעלותה על המקום.
חזרנו לשטח המחנה בשעות הקטנות של הלילה, עם חוויות מרתקות, עם פנים קצת חיוורות ופעימות לב חזקות. מרחבי הדשאים הפתוחים עד לאגם, נראו כאי שלו בלב ים רוגש. הפנסים דלקו והאירו את השבילים ורק זוג בואשים נראו מדדים בין הצריפים.
נא לא לזוז הזהרתי את חברי, אם נבהילם הם עלולים להרים את הזנב ולהתיז תרסיס מסריח מבלוטות הריח שבבסיסו. חברי נאלמו דום עד חלוף הבואשים הבולטים בפרוותם השחורה, עם פס לבן לאורך גופם. הם נראים יפים מרחוק אך מסריחים מקרוב. "כשאין התגרות מצדנו, אין תגובה מצדם", אמרתי והמשכנו בהליכתנו בשבילי המחנה.
כמה חוויות מפחידות בלילה אחד!" הכריזה מטיילת אחת, "אני, בוודאי, לא אצליח להירדם הלילה!" הכריזה חברתה. "אין דבר" ניסה מישהו להרגיע, "לטיול הלילי הבא נזמין יותר חברים, כי אומרים שהפחד מתחלק בין מספר המשתתפים." אני הבטחתי שנבדוק את התיאוריה הזו  בטיול הלילי הבא, עם מספר גדול יותר של מטיילים.
בפעם הבאה נצא אל הנחל הקרוב, שם נצפה בפעילות הבונים. הם כורתים עצים בגדות הנחל, גוררים אותם למים ובונים סכרים כדי להגביה את המים. מטרתם היא לחפור מחילות סתרים מעומק המים אל תוך האדמה בגדות הנחל, שם נמצאות מחילות קן יבשות עבורם ועבור הגורים.
המטיילים התפזרו למגוריהם, עם הבטחה להמשיך להכיר את הסביבה ביום ובלילה. השקט חזר והשתלט באוויר, ורק רעש צעדיי הפריע לדביבון (רקון) שחדר מהחלון לתוך חדרי, ואכל את הכריך שהשארתי על השולחן. "מה לעשות, אמרתי לעצמי, גם הוא רעב". 

 

 


 

Comments