אהבת החורף

אהבת החורף  \  אהוד קלפון

טל אהבה את סערות החורף. היא טיילה בטבע בכל עונות השנה, אך עם בוא החורף היא נהגה לנעול את מגפיה ולהיכנס לכל שלולית. היא אהבה להקשיב לתחזיות מזג האוויר והבינה את הכול. את מה שלא ידעה, היא מיד שאלה או קראה בספרים, עד שהבינה. טל תמיד סיפרה לחבריה אם עמד לרדת גשם ולפי זה הם תכננו את פעולותיהם בחבורה. הילדים בכיתה התפעלו מהידע של טל וחשבו שיש לה חוש מיוחד לחיזוי מזג האוויר. גם המורה נעזרה בה, בשיעורים על אקלים ומזג אויר, בכיתה. הן הדגימו ביחד, איך יורד גשם.

הן הרתיחו מים בקומקום ומעל לאדים שמו זכוכית. האדים עלו לזכוכית, התחברו והתעבו לטיפות מים. הטיפות הכבדות החלו לרדת, כמו גשם. כאשר שמו על הזכוכית קרח, נוצרו טיפות רבות יותר, והן ירדו בקצב מהיר יותר. טל הבינה את ההשוואה שבין הניסוי בכיתה, לבין היווצרות עננים וגשם בחוץ ויחד עם המורה הסבירה את התהליך לשאר ילדי הכיתה. המורה הקרינה גם סרט על מזג אויר, שעזר בהבנת המושגים והתהליכים הקשורים בנושא. בשיעורים הבאים המשיכו לדבר על שלג, ברד, ערפל וטל (טל חיכתה בקוצר רוח למילה הזאת, כדי להבליט ולהתגאות בשמה).

הילדים הבינו את הקשר שבין הברק והרעם ומהם צבעי הקשת בשמים. גם מכשירי מדידה שונים כגון מד-חום, מד-רוח, מד-גשם ומד-לחות הם הכירו, במטרה להקים תחנה למדידות מזג האוויר. יום אחד, בחודש טבת, כאשר כל הילדים ישבו ולמדו בכיתה, החל לרדת גשם חזק, כמו מבול.

בתוך שניות החלה סערת ברקים ורעמים בהבזקי אור עצומים וקולות נפץ אדירים, שהפחידו את הילדים. טל, שרצתה להרגיע את כולם, ביקשה רשות לשאול חידה, הקשורה למה שקורה בחוץ. היא עמדה ליד הלוח והציעה לכיתה: "בואו נעשה ניסוי! ברגע בו נראה ברק, מיד נסתכל על השעון ונספור כמה שניות עברו עד שנשמע את הרעם."

זה לא איחר לבוא ומיד נראה אורו של ברק, שהאיר את הכיתה. הילדים הסתכלו בשעון וכעבור שתי שניות נשמע קולו של הרעם המתגלגל. המורה הוסיפה נתון על הלוח לצורך החישוב: מהירות הקול היא 340  מטרים בשנייה. הילדים הראשונים שקלטו את הרמז כבר פתרו את החידה. הם הכפילו 340 בשתי שניות וקיבלו תוצאה של 680  מטרים. זהו המרחק שבין הכיתה לבין האירוע של הברקים והרעמים באטמוספרה.                                             

לבסוף הבינו כולם איך מחשבים והמשיכו להביט במחוג השניות, בשעון, כל פעם שהבריק ברק ועד לשמיעת הרעם. העיסוק הזה, בחישובים, הוריד מהילדים את החרדה מהברקים ומהרעמים. טל תרמה את חלקה בהרגעת הילדים ובהסברת אירועים במזג האוויר.

בהיותם עסוקים בנושא הברק והרעם, ירד ברד ונערם בחצר, שבפתח הכיתה. הילדים ביקשו לצאת החוצה, כדי לאסוף מהקרח שנפל משמים. המורה הסכימה, בתנאי שיתלבשו כהלכה ושיצאו רק לדקות ספורות.

טל שמחה במיוחד, אולם הציעה לחכות עד שתחלוף סערת הברקים, כי בכיתה בטוח יותר מאשר בחוץ. כך היא קראה בספר! כשהסערה שככה, הסתערו כל הילדים על הברד ומילאו כוסות וגם זרקו האחד על השני, כאילו זה היה שלג.

טל בנתה דמות של בעל חיים קדום מהברד, והחזיקה את הפסל הקפוא בתא ההקפאה במקרר. יש לה כשרון גם באמנות ובמיוחד בעיצוב דמויות מחומרים מהטבע. היא אוספת אצטרובלים, עלים יבשים, זרעים, אבנים קטנות ועוד דברים שרק היא מוצאת ומדביקה ויוצרת יצורים מדהימים. כשהגיעה לכיתה ו', ביקשו ממנה להדריך קבוצה של ילדים קטנים באהבת הטבע ובהכרתו.

טל הסכימה והצליחה להדביק את הילדים הקטנים בהתלהבותה מהטבע. היא הוליכה אותם בכל השלוליות שבשכונה, חוו את הגשם, השתעשעו בברד ובפעולות הערב למדו גם על הכוכבים. כאשר טל גדלה, היא הלכה ללמוד להיות מורה לטבע. בשבילה הלימודים והטיולים היו מלווים בחוויות ובאהבה רבה. היא חזרה לאותו בית ספר, בו היא למדה ועבדה ביחד עם מוריה.
היא הקימה פינת חי, גינה לימודית, נטיעות בחצר וכמובן עזרה בהרחבת התחנה המטאורולוגית למדידות מזג האוויר. הילדים אהבו את השיעורים שלה והלכו אחריה גם בגשם, בשלוליות ובבוץ. היא רצתה שיכירו ויחוו את הטבע בכל עונות השנה, וילמדו לשמור על הפרחים, בעלי החיים וניקיון הסביבה. טל עדיין אהבה להסביר איך נוצר הטל והייתה גאה בשמה, כמו בילדותה.

 

 

 

 

 

                                                                   

 


 


Comments