סרטן הנזיר

סרטן הנזיר    \   אהוד קלפון

 

בחוף ים רדוד וסלעי, חי לו סרטן קטן בשם גילי. הוא התהלך בקרקעית חוף ים סלעי ורדוד וחלף לידו חלזון ים עם קונכייה המשמשת לו בית. הוא היה אומר לעצמו : "מתי תגדל לי קונכייה כמו לשכני החלזונות?  על מנת להרגיש בטוח, הוא היה מתחבא בין חלזונות שנעו על הסלעים במים. כאשר הם הלכו להם, הוא נשאר חשוף בלי מסתור ומגן לעצמו, בסביבה שחיות טרף בה לרוב. אז הוא החליט לשאול בעצת חילזון זקן שזחל לאט ובבטחה. הוא דפק מספר פעמים על קונכייתו וקרא לו בקול: "התוכל לעזור לי בבקשה?" החילזון, שהזדעזע מעט, הוציא שני מחושים קצרים, שעיניים קטנות בקצותיהם, ואמר לגילי: "מה אתה רוצה, סרטן טרדן?"

"אני רוצה לשאול אותך מספר שאלות" ענה גילי. "שאל מהר!" ענה החילזון, "הזמן קצר, המלאכה מרובה והדרך ארוכה." "אמור נא לי, חילזון נכבד, תוך כמה זמן גדלה לך קונכייה גדולה זו שעל הגב, ובכלל, מי אתה ומה שמך?" הלה צחק והשיב: "אני לא חילזון, כי אם סרטן ללא קונכייה ושמי קרני. קונכייה זו, שעל גבי, אינה שלי אלא של חילזון שעבר מן העולם." "התוכל לצאת לרגע מן הקונכייה, כדי שאוכל לראות את כל גופך?" שאל גילי. "רק אם תבטיח לי, שלא לפלוש לקונכייתי" השיב קרני.

"לשם מה לי קונכייה כזו?" שאל גילי. קרני לא ענה ורק החל להוציא את זרועותיו הקדמיות מפתח הקונכייה, כשהזרוע השמאלית גדולה במקצת מהימנית. הוא הוציא את ראשו עם זוג צבתות, ארבע רגלים ארוכות וארבע רגלים קצרות ובסוף הוציא את בטנו הרכה והארוכה.

גילי שעמד בצד, הבחין מיד ש"ראש החזה" של קרני משוריין היטב, לעומת בטנו העדינה וחסרת השריון. הוא גם התפעל מהשליטה שמגלה קרני בכל עשר הרגלים שבגופו ותמה על הדמיון הרב שיש ביניהם. פתאום הוא לא התאפק יותר ואמר: אני כבר לא מבין, אתה נראה בדיוק כמוני ולא כחילזון! " "נכון!" ענה קרני.

"ובכן, ידידי הצעיר, שנינו סרטנים קרובים שחיים באותה הסביבה ולא גדלה לנו קונכייה משלנו. כדי להגן על עצמנו אנו חייבים לחדור לקונכיות ריקות של חלזונות שעברו מן העולם. עתה תסלח לי גילי, עלי לחזור מהר לקונכייתי. אני תמיד פוחד לבטני הרכה, ולא מרגיש בטוח כשאני מחוץ לקונכייה. עם סיום דבריו, זחל קרני לקונכייתו והתכנס בתוכה. "חכה, חכה!" צעק גילי, "היכן אוכל למצוא קונכייה כזו לעצמי?"
הוא ניסה בכל כוחו להזיז את קונכיית חברו, אולם קרני לא ענה יותר, אלא הוציא שני זוגות רגלים מהפתח והקונכייה נעה לה ונעלמה בין הסלעים. גילי החל מיד לחפש לו קונכייה משלו, אולם כל אחת הייתה תפוסה על ידי סרטן אחר או על ידי חילזון חי. לבסוף הוא מצא קונכיית חילזון ריקה, אלא שהיא הייתה צרה מדי לגודל גופו ובכל זאת זחל לתוכה עם הראש קדימה ונתקע מבלי יכולת לזוז. רק לאחר ניסיונות רבים הצליח, לבסוף, להיחלץ ממנה. אחרי הניסיון הלא נעים, הוא חיפש קונכייה גדולה ונכנס מיד לתוכה.

הוא למד שצריך להכניס קודם את בטנו לקונכייה ואחר כך את רגליו ואת ראשו. הוא הרגיש מוגן, אלא שלא יכול היה להיאחז בתוכה ולמושכה אחריו, כי הייתה גדולה על מידותיו. הוא יצא ממנה ונכנס לאחרת, וכך היה עסוק זמן רב בחיפוש קונכייה מתאימה לעצמו, עד שפתאום הופיע כוכב ים ענק מעליו.

למזלו, הוא עוד הספיק להיכנס, בשנייה האחרונה, לקונכייה הראשונה שנזדמנה לו. כוכב הים לפת את זרועותיו סביב קונכייתו של גילי ומאחר שהוא נאחז בה בכל כוחו, התייאש כוכב הים והלך לחפש לו טרף קל יותר. כאשר הרגיש שהסכנה חלפה, הוא אמר לעצמו: "כעת מוטב שאחפש לי קונכייה מתאימה יותר, כי רק בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי בקונכייה רחבה זו."

הוא הציץ החוצה, בדק את השטח סביב ויצא בזהירות להמשך חיפושיו. לבסוף מצא את מבוקשו והתהלך בגאווה, כשהוא מתהדר בקונכייה היפה. בלכתו בין הסלעים שבתוך המים, הוא נתקל בפרח יפה והחליט לקשט בו את קונכייתו ולהתגאות עוד יותר בפני חבריו. הוא רק הניח את ה"פרח" על קונכייתו והנה קול דק ועדין הגיע לאוזניו: "שלום לך גילי, שמי חני ואני שמחה להיות על קונכייתך". גילי הוציא את ראשו מהקונכייה, כפף את מחושיו לאחור, אימץ את עיניו, הביט בפרח ואמר: "קשה לי להאמין שפרח יכול לדבר, ולא עוד אלא שהזכיר את שמי .
"אני לא פרח"  אמרה חני, אני בעל חיים אמיתי ולא צמח. קוראים לי שושנת ים כי אני נראית כמו פרח.  אני משוכנעת שתפיק תועלת רבה מזה שאתה לוקח אותי על קונכייתך ולבסוף גם תשמח על השותפות בינינו. "מדוע עלי לשמוח משותפות זו" שאל גילי.
חני המשיכה להניע את זרועותיה הרבות מול עיניו ואמרה: "אתה עוד תגלה מדוע". טוב אמר גילי, אסיע אותך מעט על קונכייתי. חני נדבקה היטב לקונכייה וגילי התהלך לו על קרקעית הים הרדוד וחשב לעצמו: לשם מה אני נושא שושנה זו על קונכייתי?  פשוט אעצור ואבקש אותה יפה שתרד. "יש לי רעיון אחר" הוא אמר לעצמו! אני אמצא קונכייה אחרת ואברח לתוכה, למה לריב עם השושנה הזאת? בהיותו הולך וחושב, גבר עליו רעבונו, שכח את שושנת הים שעל קונכייתו והחל לחפש לו מזון מן החי. בהיותו סועד את ליבו בדג קטן שמצא, נשמטו חלקיקי מזון מזרועותיו וצפו לעבר חני, שמיד אספה אותם בזרועותיה  והישר לפיה.
גילי ראה את זה וחמתו בערה בו עוד יותר ואמר לעצמו: "לא די שאני לוקח את השושנה הזו על גבי ומסיעה ממקום למקום, היא גם אוכלת את מזוני חינם!" בעודו כועס ומדבר לעצמו, הוא הבחין מרחוק בקונכייה ריקה. הוא עזב את קונכייתו ורץ לעבר זו הריקה, שאין עליה שותפים. במנוסתו הוא שמע פתאום את חני קוראת לו: "גילי, היזהר, כוכב ים מעליך!" גילי שגופו לא היה מוגן בחוץ, חזר מיד לקונכייתו וחיכה בפחד לקראת הבאות. אלא שעד מהרה הניעה חני השושנה את זרועותיה הרבות והצורבות וכוכב הים נסוג לאחור ונעלם במים.

גילי הציץ כל העת בנעשה ולא האמין למראה עיניו. איך שושנה קטנה כזו, הצליחה להבריח כוכב ים בעל זרועות גדולות ושריריות? "אתה יכול לצאת החוצה" לחשה חני לגילי. "מה קרה פה " שאל גילי ההמום?

"אתה רואה את זרועותיי הקטנות, הן צורבות ומכאיבות מאד ואוכל להשתמש בהן כדי להבריח את אויביך הטורפים שהם, כוכבי ים, תמנונים ודיונונים. מה דעתך על זה, גילי? הוא היה עדיין המום מכדי שיוכל להביע את דעתו על מה שקרה, אולם הוא הניף את זרועותיו לעבר חני לאות תודה והוקרה ונתן לה בכך להבין שהיא אורחת רצויה על קונכייתו.

כאשר נרגע גילי, החל לחשוב ולומר לעצמו: "אם שושנת ים אחת הצליחה להפחיד כוכב ים גדול, כמה בטוח אהיה אם אקח לי מספר שושנות ים!" הוא יצא מיד למסע חיפושים. הוא טיפס על סלעים, ונכנס לנקיקים, עד שהצליח לאסוף די שושנות ים שכיסו את גג קונכייתו. הוא הרגיש מאוד בטוח במקום מחייתו והסתגל לחיי שותפות עם שושנות הים, וגם הן מפיקות תועלת רבה מתנועתו בתוך המים.

ככל שגופו גדל הוא נאלץ להחליף קונכייה, אולם הוא לא שכח להעביר את שושנות הים לקונכיות החדשות. הוא הרגיש כל כך בטוח בקונכייתו, ובפינתו החבויה בין הסלעים, עד ששכניו החלו לקרוא לו "סרטן הנזיר" עד עצם היום הזה.  

                                                                 

 

 


 


Comments