מפגש העצים בט"ו בשבט

 מפגש העצים בט"ו בשבט  \  אהוד קלפון

בחג האילנות, התאספו חרוב, אורן, קטלב, אלון, לבנה, אלה, דפנה ושקד, על גבעה חשופה, ועץ זקן והדור שחיכה להם בפסגה, הציגם וסיפר את סיפורם. הוא בירך אותם, והחל לספר על שכנו החרוב המסתפק במועט, אך  פירותיו רבים ומתוקים. בימי מרד בר- כוכבה ורדיפות הרומאים, הסתתר רבי שמעון בר יוחאי בפקיעין וניזון מחרובים. העץ דו ביתי, כי יש עץ זכר, ועץ נקבה שנותן פרי. עץ אורן, גדל על גבעה מסולעת, שבה הוא פורש את שורשיו לרוחב, ומעגן את עצמו בין הסלעים במעט אדמה. הוא נושא אצטרובלים זכריים ונקביים על אותו העץ, מפיץ אבקה רבה באביב, ואוהב אור.   

עץ קטלב, בולט מרחוק בגזעו וענפיו האדומים, הוא חי במקומות קרירים ולחים, במורדות ההרים, בגאיות נחלים, ובסבך חורשים. פירותיו קטנים ומתוקים, ומגזעו הקשה עשו בעבר יצולים לעגלות, כלי עבודה ומחרשות, וזה הביא לדלדולו. אלון מצוי הוא עץ ירוק עד, הגדל על סלעי גיר קשים, עם מעט אדמת הרים אדומה. שורשיו חודרים בין סלעים ומגיעים לעומקים לחים. בלוטיו קטנים, ועליו הקשים והמשוננים שומרים על המים מדיות יתירה, בימי הקיץ החמים והשחונים. גזעו שימש בעבר לעשיית פחמים, ועקב כך התמעטו יערותיו. לגיל מופלג הגיעו רק עצים מעטים שמתחתם נקברו צדיקים.

עץ לבנה, חי בחורש מעורב, וכשהשמש מאירה עליו הוא מפנה אליה את הצד התחתון של העלים, המבהיקים בלובנם, וכך הוא שומר על מימיו. הושע כתב: "תחת אלון ולבנה ואלה, כי טוב צילה", כי הוא ראה אותם גדלים יחדיו, כמו במורדות נופית. הוא עץ נשיר, המלבלב ופורח באביב. בספר "בראשית" כתוב שיעקב השתמש במקל ליבנה לח, לוז וערמון, במעשה ייחום הצאן.

אלה ארץ ישראלית נשירה בחורף, ובבוא חודש שבט היא פותחת את ניצניה ומתחילה ללבלב ולפרוח. אבשלום נתלה בשערות ראשו על ענפי אלה, כשהיער  היה מורכב מעצים גבוהים. היום, הם קטני קומה ודקים, עקב רעיית עזים המכרסמות בגזעיהם, וכריתתם על ידי האדם. עם התקרב החורף, מאדימים עליה, הבולטים בחורש.

ער אציל הנקרא דפנה, הוא עץ ירוק עד, הגדל בשכנות עם אלה וקטלב בהרים. הרומאים אהבו את עלי העץ שמהם הכינו זרי דפנה, להכתרת גיבורי מלחמה, והיום  הם משמשים לתבלינים. עם התמעטות העצים בחורש, נתפס השטח על ידי שיחים ובני שיחים, כגון  סירה קוצנית, קידה שעירה, לוטם מרוני ולוטם שעיר, וקטני קומה אחרים.

השקד משכים קום מתרדמת החורף ומקדים לפרוח בשבט. בירמיהו הוא מוזכר  כעץ שקד, ויעקב מכנה אותו  לוז. פרחיו הלבנים בוקעים מניצנים קצרים ועבים, ועליו המשוננים יוצאים מניצנים ארוכים ומחודדים. הוא מעמיק שורשים באדמה בין סלעים, ומשם הוא מעלה מים בימי הקיץ החרבים. הוא שונה מבני משפחת הוורדניים, בחלק הנאכל של הפרי. אצל השזיף והתפוח אוכלים את הציפה, שהיא הקליפה הירוקה, ואצל השקד אפשר לאכול את כל הפרי כשהוא צעיר וירוק, או את הזרע כשהפרי מתעטף בקליפה קשה. לעצי הבר בחורש יש פרי קטן ומר, ולעצי התרבות יש זרעים גדולים ומתוקים.

העץ הזקן שאירח את העצים על הגבעה, בחג האילן, הזכיר את רבי יוחנן בן זכאי שהיה אומר: "אם הייתה נטיעה בידך ואמרו לך: "הרי משיח!" בוא ונטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילהו'". שמחו העצים על המפגש שהזדמן להם בחגם, וצפו בהנאה בילדים שנטעו עצים, ושרו על האילנות. הם נזכרו במראות דומים, מאז שהחלוצים במושבות הראשונות בארץ ישראל, החלו את מנהג בנטיעות בט"ו בשבט.   

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                                     

 

Comments